As primeras 200 linias.
תודה, חברים.
תודה רבה, חברים.
אתם נראים...
כמו חבורה של אנשים נחמדים מההיכרות הקצרה שלי איתכם.
רוב האנשים רוצים את אותם הדברים.
דאלאס, אומהה, סקרמנטו, ניו יורק.
אנשים בכל מקום רוצים משפחה, קהילה,
ביטחון. ערכים אוניברסליים.
אבל אם אנחנו לא מסכימים על הדרך שבה נשיג אותם אחרי כל השנים,
אולי כדאי לקחת הפסקה.
להיפרד, להתגרש, לבטל את הזוגיות.
האבות המייסדים הזהירו אותנו שזה יקרה.
ג'ון אדמס אמר שהמערכת הדו־מפלגתית היא האסון הפוליטי הכי גדול
תחת החוקה שלנו.
ג'ורג' וושינגטון הזהיר בנאום הפרידה שלו
מפני רוח מפלגתית מוגזמת והפרדה גאוגרפית.
מילים חכמות.
הם אמרו לנו מה לעשות עם זה?
לא. הם רק אמרו את זה
ואז מתו,
ואנחנו צריכים לפתור את הבעיה.
ממש גאונים.
אמריקה.
עדיין רק שתי מפלגות, אחרי כל כך הרבה שנים.
יש 350 מיליון אנשים ושתי מפלגות.
יש 15 מגדרים
ושתי מפלגות.
יש ארבעה חדרי רחצה ושתי מפלגות.
והמפלגות האלה מאוזנות מדי.
כל הצבעה, 51–49.
יש יותר מדי אנשים לא מרוצים בכל הצבעה.
זה אומר שבכל בחירות
המערכת שלנו אומרת לאוכלי בשר וטבעונים,
"הבחירות נגמרו. מעכשיו אוכלים סטייק."
"אני לא אוהב סטייק, אני טבעוני.
סטייק עושה לי בחילה. אני אלרגי."
"זה רק כל יום במשך ארבע שנים. אל תדאג."
שתי מפלגות שרואות את המדינה בדרכים שונות.
הימין רואה את הצד החיובי והשמאל רואה את הצד השלילי.
הימין רואה את המדינה כאילו זה משחק פוטבול בתיכון.
הם מעודדים, "ארצות הברית! אנחנו מספר אחת!"
והשמאל חושב שהמדינה בטיפול נמרץ.
"מצטערים. לא יכולנו לעשות כלום.
אמריקה גזענית ופטריארכלית במצב סופני.
אין תקווה."
בואו נהיה כנים. אנחנו לא מחבבים זה את זה.
אף אחד לא תומך בכלכלה ובעסקים של האחר.
מדינות אדומות שונאות את הוליווד והתקשורת.
הם לא הולכים לסרטים או קוראים את הניו יורק טיימס.
ומדינות כחולות
לא צורכות טבק, מוצרי חלב או פחמימות.
מדינות אדומות מצביעות לפי האיגרת הראשונה אל הקורינתים,
מדינות כחולות מצביעות לפי נועם חומסקי,
ואף אחד לא רוצה להודות
שזה לא ממש עובד.
כי מביך להיות הדור הזה
שאיבד את ארצות הברית.
אני מבין. גם אני גדלתי כאן.
בהתחלה הייתה התלהבות וחיוביות.
כולם אמרו, "אמריקה הכי טובה.
הכי טובה!"
ואם ענית "כן, היא טובה,"
היו אומרים, "למה אתה כזה שלילי?
אמרנו שהיא הכי טובה. למה רק 'טובה'?"
אף אחד לא רוצה להודות שזה לא עובד.
אין מה להתבייש. אף מדינה לא עובדת.
ניסינו כמו כל מדינה אחרת.
עדיין יש לנו שרידים מהאימפריה הגדולה בהיסטוריה.
המגבות שלנו עדיין יותר טובות משל כולם.
לכו למלונות הכי מפוארים באירופה,
אתם עדיין רטובים אחר כך.
אתם רטובים והמגבת רטובה.
המגבות לא עובדות.
עדיין יש לנו הכי הרבה קוביות קרח.
כשראש ממשלת אנגליה מבקש קרח,
נותנים לו קוביה אחת.
אדם ממוצע כאן
מקבל שש קוביות, שבע קוביות.
תצאו לשתות משהו אחרי ההופעה,
יתנו לכם שש קוביות קרח.
ככה החברה שלנו בנויה.
הבחור הזה שווה יותר קוביות קרח מראש ממשלת אנגליה.
אנחנו כל כך מצליחים שיש לנו דיאטה שנקראת "צום לסירוגין".
זה כשהולכים לישון רעבים.
כלומר, בכל...
ההיסטוריה של האנושות
המטרה העיקרית הייתה לא ללכת לישון רעבים,
ועכשיו אנשים שואלים אותך,
"מה שלומך?" "מת מרעב."
"מזל טוב."
הצלחנו. אנחנו ענקים.
אם תפרוץ מלחמת עולם
נצטרך לדאוג לשתי מדינות,
סין ורוסיה.
מתוך 190 מדינות, רק שתיים.
אורוגוואי חייבת להיות נחמדה לכולם.
בישיבות מועצת הביטחון של האו"ם
הם נתקלים בלוקסמבורג בשירותים,
שניהם אומרים, "סליחה." "סליחה, לא שמתי לב."
והנשיא שלנו יכול לצעוק, "לכו חפשו."
כולם אומרים, "הם מאמריקה, הם משוגעים."
כי הם יודעים שאנחנו יכולים לפגוע בהם.
מדינות אחרות מאיימות בדיבורים
אבל הן לא קמות מהכיסא.
אז הבעיה לא שם. הבעיה כאן.
פגשנו את האויב. זה אנחנו.
ועכשיו אנחנו על סף מלחמת אזרחים.
אתם לא רוצים שתהיה כאן מלחמת אזרחים.
המדינה הזאת לא בנויה לעוד מלחמת אזרחים.
בפעם הראשונה בהיסטוריה
נראה פליטים שמנים.
זה לא ייראה טוב.
פליטים במכנסי ג'ינס קצרים וכפכפים
וחולצות של "המשרד",
סוחבים צידניות מעבר לגבול עם קנדה.
הם ייראו כמו עדר בהמות.
זה לא מכובד. בעוד חמישים שנה
ילדים בשיעור היסטוריה יקראו על הקרב בסיקס פלאגס.
המצור על דייב אנד באסטר'ס.
הבעיה היא שמלחמה גורמת לטמטום להתפשט.
היא יוצרת היסטריה המונית, וזה מה שקורה עכשיו.
חצי מהמדינה מוכן להישבע המוסלמים פולשים
והחצי השני נשבע שהנאצים פולשים.
לכן המדינה נבנתה על פשרה,
כי האבות המייסדים הבינו שרוב האנשים חולים בראש.
אבל הבעיה היא שאף אחד לא אוהב להתפשר.
המערכת תקועה כבר 40 שנה
וזה לא מפריע לאף אחד.
המערכת שלנו היא כמו לשבת בפקק
במשך 40 שנה.
אתה צופר, המצבר מת,
אין לך דלק, אתה רותח מעצבים.
אתה מקלל, "אני ארצח אותם!
אני אהרוג את עצמי ואת כולם!"
וזה שלידך אומר, "לפחות מותר לך לדבר ככה.
זה מה שיפה במדינה שלנו."
ובואו נזכור, המלחמה כנראה תתחיל
כשהקיצוניים יעלו לשלטון.
עדיף לנו שהקיצוניים יהיו בשלטון כשפורצת מלחמה.
אתם לא רוצים גנרלים מתונים.
מי צריך גנרל מתון?
אתם לא רוצים גנרל שנואם לפני הקרב,
"בחורים, נסתער על הגבעה ונשמיד את הכפר.
אבל תזכרו, האנשים שם הם כמוני וכמוכם
בעומק ליבם.
זו תרבות שונה. בואו נהרוג אותם."
לא צריך פילוסופים. צריך גנרלים.
"הם רעים, אנחנו טובים."
וכשתפרוץ מלחמה, לא נוכל להפסיק.
אף אחד לא יודע איך להפסיק מלחמה.
אנחנו אפילו לא יודעים איך להפסיק קטטה בבר.
איך נוכל להפסיק מלחמה?
וברים הם המקום האחרון שצריכה לפרוץ בו קטטה.
ברים הם המקום הכי שמח בעולם.
הם כמו דיסנילנד למבוגרים.
אתם כבר לא בעבודה.
אתם עם חברים. יש אלכוהול, מוזיקה, אנשים יפים,
ועדיין יש אלימות.
בעבודה הייתם מצפים לראות אלימות.
כי אתם בעבודה.
תשע וחצי, שלישי בבוקר,
זה אמור להיות המקום הכי אלים בעולם.
"אל תתקרבו למכונת הצילום. זה מרחץ דמים."
אז איך כל זה קרה לאימפריה כל כך מפוארת?
קודם כול, רצינו עוד.
זאת הצהרת הכוונות שלנו.
יותר גדול. יותר טוב. יותר מהר. עוד.
התחלנו עם 13 מושבות. היום יש 50 מדינות.
מה רע ב־13 מושבות?
זה הרבה.
היינו יותר גדולים מאנגליה וצרפת.
אבל היינו חמדנים.
לא הבנו את הרמז מאלוהים.
אלוהים שם מסביבנו הרים ונהרות.
כדי לסמן גבולות בין ארצות.
אירופה היא בערך בגודל שלנו. הרבה ארצות שונות.
כי הם הבינו.
כל 1,000 קילומטרים יש לאנשים אישיות אחרת.
נראה לכם שלהונגריה וסקוטלנד יש פחות במשותף
מאשר ליוטה וניו ג'רזי?
והדבק שהיה אמור לחבר אותנו,
להגן עלינו מפני שבטיות, מלחמת אזרחים,
כל מה שכתוב בחוקה,
דמוקרטיה, שוויון, חופש הדיבור.
"חופש דיבור". בכלל לא הגזמנו עם זה.
אף אחד לא סותם במדינה הזאת.
ובתור מדינה שהוקמה על חופש דיבור, אני רוצה לומר
שלא שמעתי הרבה נאומים גדולים פה.
אם תצליחו למנות 20 נאומים גדולים מאז הקמת המדינה
אז אני טועה, אבל אין.
היו חמישה.
הנאום של מרטין לותר קינג,
הנאום של ג'ון פ. קנדי,
ועוד שלושה מונולוגים מסוף העונה
בתוכנית "הרווק"
כשהבחור נואם לבחורה.
"איתך אני יכול להיות אני,
אבל...
אבל איתה,
אני מרגיש כמו האדם שאני אמור להיות."
No comments yet. Be the first to leave one.