Time

לעזאזל, אז ניסיתי להחליט איפה למקם את המצלמה.

רק רגע.

היום ה-23 ביולי, ו...

הרבה דברים השתנו מאז שהתחלתי להקליט.

בעלי בכלא.

אני בחוץ כבר שבוע ויום.

הייתי בכלא מאז ה-24 במאי.

אבל אני יודעת שגם אם המצב שלי נראה עגום כרגע,

הכול יהיה בסדר.

הוא יחזור.

אופנוע!

הוא שלי... -הוא יחזור.

חזק מאי פעם.

אני בהיריון עם תאומים. אני אצלם את התאומים.

תסתכלו עליהם.

תאומים בשבוע 22.

זוז. לורנס, אם לא תזוז...

בוקר טוב.

ילד בן שש.

בוקר טוב.

היום זה היום הראשון שלך בבית הספר, חבר.

היי. היי. היי.

בוקר טוב, רוברט.

היום ה-24 באוגוסט, היום הראשון של רמינגטון בגן.

מה תעשה בגן, רם?

אני אעשה כל דבר אפשרי כדי שיהיו לי כמה חברות שארצה.

בוקר טוב, מותק.

אפשר לשמוע את הקרח נופל.

והנה הדינג-דונגים שלנו, שם בקור.

היי, דינגלינג שתיים ודינגלינג אחת.

קר.

קורע מצחוק.

איזה טירוף, מותק!

אלוהים אדירים! ממש חמוד.

בסדר.

את מתכננת להתחתן בקרוב?

אני נשואה. -באמת?

לאבא של רמינגטון. -ממתי?

אנחנו נשואים כבר שנה וחצי.

כמעט שנה וחצי. -איפה הוא?

הוא לא בעיר כרגע.

יודע מה? אני לא רוצה שתהיה שם ותעשה שטויות עם הילדים האחרים, בסדר?

בסדר. -תקשיב טוב.

תקשיב טוב. זה המרכז, תקשיב טוב. זאת המטרה שלך היום.

אבל אני וג'ארד לא רצים.

איפה הראש שלי, רמינגטון? -הנה הוא.

ילד, כדאי מאוד שתהפוך להיות גבר.

שים אותם שם...

אבא, עכשיו סתיו.

העצים מתחילים לשנות את צבעם. היום ה-18 באוקטובר.

התאריך היום הוא ה-18 באוקטובר?

אני רוצה להראות לך את הבתים האלה, אבא.

נראה איזה בית נקנה. -כן, נראה איזה בית נקנה.

הם יותר מדי... לעזאזל, הם נחמדים. הם קרובים אחד לשני.

אבא, זה אני, אני בעצמי. בחזרה אליך.

יום יפהפה היום, מותק. הלוואי שיכולת ליהנות ממנו ביחד איתי.

המושב שלידי פנוי.

רק תחשוב, הכרתי אותך כשהייתי בת 16.

בת 16.

תמיד ידעתי שיש בך משהו.

אוי, רוברט, אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך מאוד.

אתה טוב, ואתה מכיר איזה סיפור.

אתה רואה את החיוך, רוברט?

אתה יודע כמה אחייך כשתחזור הביתה?

בנאדם...

מה?

אנחנו נחייך. אני וכל הילדים שלי

בטח נלך ככה כל היום.

תכאב לנו הלסת כל הזמן.

מה?

מה סיביל פוקס עשתה?

אני מרגישה שזה פגע בי.

אהבתי.

"ניו אורלינס מכונה הנינוחה הגדולה',

"אבל למען האמת, בלי כלי תחבורה ראוי לשמו,

"היא יכולה..." כשנגיד "כלי תחבורה ראוי", נעשה זום אאוט,

ואז נגיד, "היא יכולה להיות קשה מאוד".

כן.

ואז נחזור אליי, כשאציג את עצמי.

"שלום ואהבה, משפחה, אני פוקס ריץ'.

"וכרעיה ואם לשישה בנים,

"אני יודעת עד כמה התחבורה חשובה".

"כרעיה ואם לשישה בנים...

"אני מעריכה את ההזדמנות לשמש כקניינית הרכב הפרטית שלכם

"בריץ' מוטורס שבניו אורלינס".

מגניב.

"אני מכירה את הצורך בכלי תחבורה ראוי לשמו

"עבורך ועבור משפחתך, בו תהיו נגישים.

"תקשיבו, למען האמת, מכונית חשובה יותר מבית, אם תשאלו אותי.

"כי אפשר לישון במכונית, אבל אי אפשר לנסוע בבית".

זהו. -מגניב.

אז אני חושב שנצלם אותך אומרת את כל זה.

בסדר. -ואפשר גם...

תוכלי אפילו להסתכל מאחוריי,

ואפשר לעשות את שאר הדברים ביחד, ולוודא שהכול בסדר.

אפשר לתזמן הכול. -רציתי גם

לראות איך אני נראית, מבחינת השיער, השפתון...

כן, בטח, אפשר. -לראות בזריזות איך השוט ייראה.

כן. ייקח לי רגע.

רק נכוון את התאורה. -בסדר.

אני רק אעיף מבט במה שיש לנו פה.

אולי קוראים לה "הנינוחה הגדולה", אבל למען האמת,

החיים בניו אורלינס בלי כלי תחבורה

יכולים להיות קשים מאוד.

אדיר. -אני צריכה לגלגל את הכתפיים אחורה.

בוא ננסה שוב. -בסדר, עוד פעם אחת.

או כמה פעמים שתצטרכי, בעצם. תתרחקי עוד קצת.

נולדתי בשם סיביל ורדד פוקס

ב-18 באוגוסט, 1971.

אמא שלי היתה אשת חינוך,

וסבתא שלי היתה מנהלת הבית של אמא של האנק ויליאמס.

באתי ממשפחה של אנשים שהיה להם רצון עז שיהיה להם משהו,

שרצו לעשות עם עצמם משהו.

אמא שלי,

היא לימדה אותי מגיל צעיר מאוד

שהחלום האמריקאי אמיתי.

והיא נהגה לומר,

"סיביל, אם תנסי, תוכלי להצליח".

אז הייתי נערה צעירה בלב העיר,

והייתי נחושה לנסות.

הנה משפחת ריץ'.

מה דעתכם על זה?

הכרתי את בעלי, רוברט, כשהייתי בת 16.

התחתנתי עם האהוב שלי מהתיכון.

קנינו את הבית הראשון שלנו,

שילמנו מקדמה על העסק הראשון שלנו.

עמדנו להתפוצץ.

אנחנו מתקרבים לבית של דודה סנדרה.

אין לה מושג מה מתקרב אליה.

הנה הם. -הנה.

סיביל!

הפתעה!

לא היה לי מושג שלמשפחה שלי כבר היה כל מה שהיינו צריכים.

היינו ביחד.

תקשיבו, הסיפור שלי הוא סיפורם של יותר משני מיליון בני אדם

בארצות הברית של אמריקה,

שנופלים קורבן למאסר של אנשים עניים ואנשים שאינם לבנים.

אז אני מבקשת שתצטרפו אליי. והיה לי עוד משהו. מה זה היה?

אנחנו נשדר בשידור חי.

אם לא תוכלו להגיע הערב,

אני מבקשת שתצפו בשידור החי

בשעה 19:00, בדף הפייסבוק שלי.

אנחנו נשדר בשידור חי מהחוויה.

תקשיבו, זאת לא סתם שיחה.

זאת בהחלט חוויה, ואני מקווה שנוכל להיפגש שם.

אוניברסיטת טוליין, הערב ב-19:00, בקפלה ע"ש רוג'ר.

שלום ואהבה.

היי, אתה, בוא הנה לרגע.

זה צריך להיות בקו אחד. החגורה שלך אמורה להיות בקו של החולצה.

אלוהים אדירים, מי הוציא ככה את הבגדים מהמייבש?

גבירותיי ורבותיי, תצטרפו אליי, בבקשה,

בקבלת פנים חמה בנוסח גרין וייב

לאמא שלי, שתדבר איתכם הערב.

פוקס ריץ'.

"אני רוצה שיהיה ברור מההתחלה,

"אני יודע שלא חמקתי משום דבר מלבד מחיי".

ב-16 בספטמבר, 1997,

בעלי ואני שדדנו את בנק "פדרל קרדיט יוניון" בגרמבלינג.

"לעזאזל". זה מה שאמרתי. למה עשיתי את זה, לעזאזל?

מה עבר לי בראש?

רוב ואני חלמנו לפתוח את החנות הראשונה לבגדי היפ-הופ בשריוופורט.

קאלצ'ר

אבל התקשינו להתפרנס.

ואני זוכרת שבאותה תקופה, יותר מכול,

רצינו לא להיכשל.

וכבר היינו נואשים.

אנשים נואשים עושים דברים נואשים.

זה עד כדי כך פשוט.

כשהורדתי את בעלי ואת האחיין שלו

כדי שישדדו בנק,

רגע אחרי שהם יצאו מהמכונית,

ידעתי...

שנכנסנו לעולם...

שלא נשכח לעולם.

באותה תקופה,

העונש על שוד מזוין היה בין חמש ל-99 שנות מאסר.

וב-15 ביוני, 1999,

בעלי נידון לשישים שנות מאסר,

בלי אפשרות לשחרור על תנאי,

לשחרור מוקדם או לדחיית העונש.

שישים שנים...

של חיי אדם.

אמא שלי אמרה, "קל להיכנס לחרא".

עברו עשרים שנה.

עברו עשרים שנה.

עברו שני עשורים.

עברו עשרים שנים ארוכות.

קשה לצאת מהחרא.

כמעט כמו בתקופת העבדות.

הגבר הלבן מחזיק אותך שם

עד שהוא מחליט שהגיע הזמן להוציא אותך.

וזה מה שקורה במצב הזה.

מסע נקמה אישי.

מסע נקמה אישי.

כן.

אז אמרתי לילדה שלי, אמרתי לה, "מה שאת צריכה לעשות

"זה לאסוף את השיער בסיכות

"כאילו שאת חצי משוגעת.

"תלבשי שמלה, מכנסיים ונעליים שטוחות,

"ולכי לבית המשפט, לאולם".