أول 200 سطر.
פעם…
- מל ברוקס -
לפני שנולדתם,
אפילו לפני שאני נולדתי,
נולדו הסרטים.
אחת המתנות הגדולות שהם העניקו לנו,
אולי המתנה הגדולה ביותר,
הייתה הצחוק.
בראשית ימי הקולנוע, היו מלכי קומדיה,
צ'פלין, קיטון, לויד.
ובמרוצת השנים,
הסרטים רוממו את רוחנו
כשהעולם דיכא אותנו.
קולנוע, טלוויזיה, לא משנה באיזה מדיום,
הצחוק תמיד הוכיח את עצמו בתור התרופה הטובה ביותר.
לאנשים מסוימים יש כישרונות שפורצים מבעד למסך
ואל הבמה.
הם יוצרים דמויות שגורמות לנו להתבונן בחלקים הפנימיים של עצמנו.
וואו, בסדר, כאילו, את אמורה להיות החברה הכי טובה שלי?
ויש כמה, מעטים מאוד,
שעשו את הכול.
טוב להיות המלך.
אבל הערב, מעבר להדהודי הצחוק,
אנחנו מוקירים אדם שכולו הפתעות גדולות יותר,
אדם שפרץ מחסומים כדי לקדם את התרבות.
גבירותיי ורבותיי, אדי מרפי.
- פרס מפעל החיים של ה-AFI: מופע הוקרה לאדי מרפי -
מתיאטרון דולבי בהוליווד, תואר הכבוד הנחשב ביותר על קריירה קולנועית,
פרס מפעל החיים של ה-AFI,
מופע הוקרה לאדי מרפי, בהשתתפות קווין הארט,
טרייסי מורגן, אווה לונגוריה, כריס רוק,
דה-ויין ג'וי רנדולף, קינן תומפסון,
סטיבי וונדר, רוברט טאונסנד, ביל בר,
ג'אדג' ריינהולד, ארסניו הול, דייב שאפל,
מייק מאיירס, מרטין לורנס, ספייק לי ורבים נוספים.
ובנוסף, הופעה מיוחדת של ג'ניפר הדסון מ"נערות החלומות".
גבירותיי ורבותיי, קווין הארט.
ברוכים הבאים לטקס ה-51 להענקת פרס מפעל החיים של ה-AFI.
זה מופע הוקרה לאדוארד רייגן מרפי.
זה שמו המלא, אדוארד רייגן מרפי.
אני חושב שצריך להקדיש זמן כדי לפרק את זה לגורמים.
"אדוארד." מקור השם "אדוארד" הוא בשם האנגלי הישן,
"אדווירד", שפירושו "מגן העושר", נכון?
ואנחנו יודעים שזה נכון.
אדי, אנחנו חושבים שהלך לך טוב מבחינת עושר, לאורך התקופה שבה עבדת בקריירה הזאת.
ואז יש "רייגן".
"רייגן" הוא שם אירי שמקורו בביטוי "או רייגן", או "ילד מלכותי".
זה נכון.
אז בעצם יש לנו מלך עשיר.
בינתיים זה מתאים, נכון?
ואז יש "מרפי".
פה התבלבלתי,
כי אמרתי, "טוב, מי… זיין את מי?"
כאילו, מי… מה קרה שגרם לנו לקבל את אדי מרפי?
והיו לי הרבה שאלות,
אבל בלי קשר ל"מי", ל"איך", ל"מה",
זה אומר לנו כל מה שצריך לדעת על אדוארד רייגן מרפי,
עד כדי כך שאנחנו קוראים לו "אדי".
הסיבה שאנחנו קוראים לו "אדי" היא שהוא חבר שלנו.
הוא ידידנו.
אפילו הלבנים חושבים שהוא חבר שלהם.
הוא העניק לנו את מתנת הצחוק לאורך מספר דורות,
וזה לא מסתכם רק בצחוקים,
ואנחנו נראה את זה הערב.
זה בן אדם שיכול לעשות הכול.
אנחנו מדברים על קומדיה, על דרמה, על שירה, על ריקודים.
הוא יודע לקלל כמו בן זונה. הוא מיוחד.
הוא יכול לשחק כל תפקיד, ולמעשה, הוא אוהב לשחק את כל התפקידים.
תחשבו על "הפרופסור המטורף",
שבו הוא שיחק שבע דמויות שונות, נכון?
והערב הוא משחק שלוש.
הוא האיש הזה, תראו.
כן, נכון. נכון?
והאישה הזאת. הוא יהיה האישה הזאת.
כן.
כן, כן.
ורגע, גם האדם הזה. עוד אחד, קדימה.
אה, זה אני. בסדר, רגע.
תקשיב, אדי, בכנות, אחי, אני חייב להגיד לך,
ואני רוצה להקדיש רגע
ולומר את מה שכבר אמרתי בהערות חפוזות במהלך השנים.
אתה באמת הכי משמעותי בשבילי בתחום הזה.
אני עומד כאן היום בגלל העבודה שעשית לפניי,
הדלתות שפתחת לפניי.
אתה אח, מורה דרך, מקור השראה.
לעזאזל, אתה אליל,
ויש לי מזל שאתה חבר שלי, אחי.
אני באמת אסיר תודה על הקשר שיש בינינו,
ואני מתכבד להיות כאן הערב כדי להוקיר אותך
וכדי לפתוח ערב שהיה אמור להגיע מזמן,
ערב שנערך לכבודך מטעם ה-AFI,
והכבוד הנחשב ביותר על קריירה קולנועית.
אדי מרפי.
נולדתי בברוקלין, ניו יורק, בית החולים "קינגס קאונטי".
כן, אני זוכר את בית החולים היטב.
בברוקלין, גרנו קרוב מאוד לבית הקולנוע לואו'ז גייטס.
אז היינו הולכים לראות סרטים כל הזמן.
הפעם הראשונה שצפיתי ב"כוכב הקופים" המקורי
הייתה בקולנוע לואו'ז גייטס.
אני זוכר את החשיפה של פסל החירות
ואת הרעש שיצא מהקהל…
ואני עשיתי…
אז עברנו ללונג איילנד. היה שקט.
הרגשתי כאילו עברנו לכפר.
כל החרא שדיברו עליו בתנועת זכויות האזרח,
הטיפוס לפסגה של ההר
וההגעה… הרגשנו כאילו הגענו לשם,
כאילו, "כן, אנחנו בארץ המובטחת".
ראיתי הרבה טלוויזיה.
"אני חולם על ג'יני" ו"האי של גיליגן", "המופע של אנדי גריפית'".
צפיתי באנדי גריפית' אתמול בערב
והבנתי משהו, "היי, אתה יודע משהו?
"לא רואים שום אנשים שחורים ב… אין…
"אפילו לא אחד."
זאת הסיבה שכולם שמחו ושרקו.
אין שחורים בשכונה.
ביקשתי בובת פיתום כשהייתי בן תשע בערך.
אז בשלב מוקדם מאוד, הייתי משתמש במילים כדי לצייר תמונות
ומספר סיפורים ויוצר דמויות.
וידעתי שאני יכול להצחיק חדר שלם של אנשים.
אחי, צ'רלי, הוא האדם היחיד שהצליח להביס אותי.
היינו קוראים לזה "לנצח זה את זה בדירוג",
אבל זה לא תחרותי.
זה חלק מהתרבות,
וזה היה ממש משמעותי בבית.
כששמעתי לראשונה את האלבום של ריצ'רד פריור,
אז חשבתי, "אה, אני… זה אני.
"זה מי שאני אהיה. אני אהיה זה.
"אני אעשה את מה שהאיש הזה עושה."
הייתי חותם בספרי מחזור של אנשים, "אדי מרפי, תוכניות לעתיד, קומיקאי.
"עכשיו יש לכם הוכחה לילדים שלכם שהכרתם אותי."
כתבתי את זה בספרי המחזור של כולם.
התחלתי להיכנס לעיר בסביבות גיל 17.
השנה הייתה 1979, 1978,
אז בדרך כלל הייתי השחור היחיד והצעיר היחיד.
זוכרים? הייתם משחקים בחוץ ושומעים…
גלידה!
גלידה!
מוכר הגלידה בא!
מוכר הגלידה בא!
אימא!
קבלו בבקשה את טרייסי מורגן.
אדי מרפי הוא אייקון.
הוא מקור השראה.
כן, הוא מקור השראה בשבילי ובשביל רבים אחרים.
אז כששמעתי
שאני והוא נשחק יחד במערכון בתוכנית היובל של "סאטרדיי נייט לייב",
מייד התרגשתי.
ואז שמעתי
שהוא ישחק אותי במערכון.
אמרתי, "מה…
"אלוהים.
"אחד האמנים הכי טובים אי פעם
"עומד לשחק אותי במערכון יחד איתי.
"אלוהים, מה אם הוא יהיה מצחיק יותר ממני כשהוא ישחק אותי?"
בלי אדי, לא היה אקסל פולי.
לא היה רג'י האמונד.
לא היה "הרקולס, הרקולס!"
שום דבר מזה.
אדי מרפי שינה את תחום הקולנוע
וסלל את הדרך בשביל דור שלם של שחקנים.
אדי מרפי הצחיק את העולם,
וכרגע, העולם ממש, ממש, ממש…
כלומר, ממש צריך את זה.
יו, תקשיבו, אני אחד מבני המזל
שבאמת יכולים לומר שאדי מרפי הוא חבר שלהם.
הוא אחי היקר,
ואני חושב שהוא אבי הביולוגי.
הוא יודע את זה.
אני נראה בדיוק כמוהו.
לחבר שלי…
קודם כול, אני אוהב אותך.
ובשם כל חובבי הקולנוע ברחבי העולם,
אני אומר, תודה, אדי מרפי.
זה "סאטרדיי נייט לייב".
בכיכובו של אדי מרפי.
כשזכיתי בהזדמנות להיבחן ל"סאטרדיי נייט לייב",
התגובה הראשונה שלי לא הייתה, "קדימה". התגובה הראשונה הייתה,
"סאטרדיי נייט לייב?
"מערכונים?"
אז איך הולך בינתיים?
טוב, זה לא בדיוק קל, ביל.
כולם משווים אותנו לשחקנים הקודמים.
השחקנים המקוריים עזבו, והקהל אמר,
"זין על התוכנית הזאת, וזין עליכם."
הייתי הולך ברחוב ואנשים היו אומרים,
"היי, אתה… 'סאטרדיי נייט לייב'?"
"כן." "לך תזדיין!"
שופט פסק שקבוצות כדורסל בתיכון מחויבות להכיל שני שחקנים לבנים.
הוגן? לא צודק? תגובה.
תלמיד התיכון בקליבלנד, רחים עבדול-מוחמד.
מה הסיפור, רחים? -יו, מותק.
תקשיבו, אני תלמיד כיתה י"א בתיכון קליבלנד כבר כמעט שבע שנים.
כשאדי שיחק לראשונה ב"ויקנד אפדייט",
היה מטורף לראות אותו יוצא ומקבל בקושי…
- קינן תומפסון -
כמה מחיאות כפיים, כאילו… אף אחד לא ידע מי הוא.
בכל פעם שמשהו הולך לנו טוב, אתם חייבים להתערב.
בשנות ה-60, נעלנו נעליים עם פלטפורמה, ואז אתם הייתם חייבים לנעול אותן.
בתחילת שנות ה-70, קלענו צמות בשיער.
No comments yet. Be the first to leave one.