Prvních 200 řádků.
- NETFLIX מציגה -
עכשיו...
אם תשאלו את רוב האנשים איפה זה נוקמסטיף, אוהיו,
או קול קריק, מערב וירג'יניה,
הם בוודאי לא יצליחו למצוא אותן על המפה.
אבל אני בטוח שהם ביקרו שם.
- אוהיו, מערב וירג'יניה -
איך ומדוע כל כך הרבה אנשים משני מקומות שכוחי־אל על המפה
התחברו זה לזה, זו מהות הסיפור שלנו.
יש כאלה שיגידו שזה פשוט מזל.
אחרים ישבעו שזו כוונתו של אלוהים.
אבל אני אומר, לאור השתלשלות האירועים...
זה קצת משניהם.
בשנת 1957, לקח בערך עשר שעות
לנסוע מקול קריק לעיר תעשיית הנייר
בדרום אוהיו, בשם מיד.
כשהגעת למיד, נוקמסטיף הייתה במרחק של נסיעה קצרה.
כארבע־מאות איש גרו בנוקמסטיף
בשנת 1957.
כמעט לכולם הייתה קרבת דם
לצרה זו או אחרת.
זימה, עוני או סתם בורות.
משפחת ראסל שוכרת בית בפסגת מיטשל פלאטס מזה תשע שנים.
אך רוב השכנים בתחתית הגבעה עדיין ראו בהם זרים.
היי, אבא.
בוא איתי ליער היום, ילד.
לפני שנים, וילארד בנה צלב רעוע
מעל עץ שנפל, בקרחת־יער קטנה מאחורי ביתו.
הוא בא מדי בוקר וערב, כדי לדבר עם אלוהים.
בנו סבר שאביו תמיד נלחם בשטן.
עכשיו, תתפלל על...
מה שקרה היום.
זכור, היה כן.
בלי בולשיט. הוא ידע.
כשהוא התפלל, מחשבותיו נדדו בחזרה
למלחמה בדרום האוקיינוס השקט.
ליום שבו הוא ושני חיילים נוספים נתקלו בגופה
של סמל התותחנים, מילר ג'ונס.
- איי שלמה, דרום האוקיינוס השקט, שתים־עשרה שנים לפני כן -
לכל הרוחות.
פאק.
מה כתוב?
מילר ג'ונס.
פאק!
אנחנו חייבים לעשות משהו. היפנים פשוט השאירו אותו כאן.
התחנה הבאה: מיד, אוהיו.
בבקשה.
תודה.
רגע קט לפני שווילארד התאהב,
האיש שאת כיסאו תפס, גם יפגוש בבת זוגו.
מצטערת, שכחתי את המפתחות. -זה בסדר. הבחור על הדלפק ליד החלון.
אז מה תרצה להזמין?
האם וגבינה.
האם וגבינה.
בסדר. -את חדשה בעבודה.
זה ברור, מה?
אחי השיג לי את העבודה, אז...
האם וגבינה.
אתה מצלם תמונות?
בשנים לאחר מכן, קארל יכנה את סנדי "הפיתיון", והיא תקרא לו "היורה".
רק כשאני מוצא חיוך מספיק יפה לצילום.
ושניהם כינו את הקורבנות שלהם "הדוגמנים". -אחשוב על זה.
מה תרצה?
צלי הבשר הוא מנת היום.
רק קפה ודונאט.
תודה.
זה נראה ממש טוב. -לא!
צא. אמרתי לך בפעם שעברה. -נו, באמת.
בפעם הבאה אקרא למשטרה.
איש נוצרי טוב.
תסלח לי. -כופרים מזוינים!
אצא להפסקה שלי בחוץ.
בסדר.
בסדר!
תודה, האל יברך אותך.
אתה צריך עוד משהו? -לא, אני בסדר.
זה היה נחמד, מה שעשית.
יש אנשים שזקוקים לעזרה מדי פעם.
אתה מבין אותי?
כן.
חזרת הביתה מהמלחמה?
לא, אני רק עובר כאן.
אני בדרכי למערב וירג'יניה.
אני גר בקול קריק.
חבל.
יש לך פנים נאים.
ובכן...
נחמד להכיר אותך.
נחמד להכיר גם אותך.
זה נכון שהיפנים אכלו את המתים שלהם?
איפה שמעת את זה? -קראתי בעיתון.
אלוהים, זה טוב.
יש לי עוד שלושה כאלה.
כן? -כן.
יש לי עוד משהו בשבילך, דוד ארסקל.
זה ככל הנראה האקדח...
שבו היטלר השתמש, כדי לירות לעצמו בראש.
אתה עדיין מתעסק בבולשיט, מה?
אתה חושב שהבחור שיקר לי? -כן.
זו בהחלט מתנה נחמדה.
כן. -תודה לך.
זה גרמני?
זה "לוגר".
אתה כאן!
אלוהים, כמה דאגתי.
לא היה כזה נורא.
לא היה כזה נורא, אימא.
הייתי מבקשת ממך לכרוע ברך ולהודות לישו איתי.
אבל אני מריחה את האלכוהול בפיך.
אני יודע, אבל...
חשתי צורך לחגוג.
אני מאוהב.
מה שמה של הבחורה?
לא שאלתי לשמה.
ארסקל.
לא שאלת לשמה?
אבל השארתי לה טיפ של דולר. -מה?
על כוס קפה?
ובכן, היא לא תשכח את זה.
אני יודעת שאתה מחבב את המלצרית ההיא.
אבל יש בחורה בכנסייה...
אני רוצה שתפגוש אותה.
אני לא רוצה ללכת לכנסייה, אימא.
תנוח קצת.
תרגיש טוב יותר בבוקר.
למרות שהוא לא הצליח להביט בצלב מבלי לחשוב על מילר ג'ונס,
הוא לא סיפר לאיש על הנחת הצלוב.
ברוכים הבאים. -וילארד.
וילארד, הצעתי להלן לשבת איתנו.
בואי, הלן. -שלום לך.
היי, מה שלומך?
וילארד בדיוק חזר. הלן, את...
ברוך שובך הביתה.
חלפו ארבעה ימים.
וילארד לא ידע שאמה הבטיחה לאלוהים
שבתמורה לשובו הביתה בשלום
היא תוודא שהוא יינשא להלן האטון.
משפחתה של הבחורה עלתה באש כשביתם נשרף,
והמסכנה נותרה לבדה.
אלוהים אדירים.
חם, הלא כן? -אמן.
ויהיה חם יותר.
כעת נזמין שני בחורים מטופרוויל,
הם ינחו את הדרשה היום. -בסדר.
לפי מה שהבנתי, יש להם מסר מצוין.
אז בואו נזמין אותם. בנים, בואו לכאן.
בואו נקבל אותם בברכה.
ברוכים הבאים, בנים. -ברוכים הבאים.
רואה את הבחור בכיסא הגלגלים?
שתה יותר מדי סטריכנין או אנטיפריז, לכן הוא לא יכול ללכת.
טוב לראותכם. תודה שבאתם.
"מבחן אמונה", קוראים לזה.
זה מוגזם, לדעתי.
תודה, כומר.
שמי רוי לפרטי.
זה הדודן שלי, תיאודור.
כעת רוח הקודש תבקר בכנסייה הקטנה הזו
שנושאת את שמו הקדוש!
"האם טבלתם...
בדמו...
בדמו של הטלה, המטהר את הנשמה?
האם בגדיכם נקיים? הם לבנים כשלג?
האם טבלתם בדמו של הטלה?"
קדימה, תיאודור!
ממה אתם פוחדים יותר מכול?
כי אם הפחד הגדול שלכם הוא עכברושים, ובכן...
השטן יוודא שתקבלו מנה הגונה מהם.
נכון. תגיד להם.
אחים ואחיות.
אתם תראו אותם,
נוגסים בכם, כשתשכבו שם
ולא תצליחו להניף אצבע.
וזה לא יגמר לעולם.
מיליון שנים...
בנצח.
אל תנסו להבין את זה.
קדימה, אלוהים.
לאף אדם אין ראש גדול מספיק, כדי להבין אומללות שכזו.
כן? -הללויה.
ובאמת, אחים ואחיות, אף אדם אינו רשע דיו,
אפילו לא ההיטלר ההוא. -נכון.
איש לא ימציא את הדרכים שבהן השטן יגרום לחוטאים לשלם
בבוא יום הדין.
כן! -קדימה!
נכון מאוד, חבריי. -כן, אדוני. הללו את אלוהים.
אמן.
אומר לכם משהו, חברים.
לפני שמצאתי את רוח הקודש...
סבלתי מפחד מוות מעכבישים.
הלא כן, תיאודור?
הייתי כחוש.
הסתתרתי תחת החצאיות הארוכות של אמי.
עכבישים זחלו אל תוך חלומותיי.
הטילו ביצים בסיוטים שלי.
הם היו...
נתלו בקורים שלהם סביבי.
המתינו.
היה בי פחד כל הזמן. בערות או בשינה, לא משנה.
כזה הוא הגיהינום, אחים ואחיות.
הללו את האל. -נכון.
No comments yet. Be the first to leave one.