My Name Is Pauli Murray
Elŝuti Hebrew Subtekston
Eldonaj informoj
Etikedoj
Antaŭrigardo de Hebrew subtekstoj
La unuaj 200 linioj.
אני רוצה שאמריקה תהיה מה שהיא טוענת שהיא
בהכרזת העצמאות ובחוקה.
אמריקה, היי מה שאת מתיימרת להיות!
-פולי מארי
אפשר לצלם אותך בתקריב, בלי המשקפיים?
ארצה.
לשבת. ארצה.
ארצה.
נהדר.
הוא מוכרח להופיע בכל תמונה.
קוראים לי פולי מארי,
והתחום בו התמקדתי הוא זכויות האדם.
כל חיי היו מאבק לעמוד בסטנדרטים של מצוינות
בחברה שנשלטה בידי הרעיונות
ששחורים הם, מטבעם, נחותים מלבנים,
ושנשים הן, מטבען, נחותות מגברים.
פולי מארי הקדימ.ה את זמנ.ה.
אמר.ה ועשת.ה דברים שאחרים עשו רק זמן רב לאחר מכן.
חדר המתנה לשחורים
לפולי הייתה החוצפה להתעמת עם האפליה
בתקופה שבה היה מסוכן מאוד לעשות זאת.
תקריות הצטברו בזו אחר זו, עד שהבנתי שבסופו של דבר,
או שאצא מדעתי,
או שאמצא דרך למחות.
פולי הייתה סופרת, עורכת דין, כומרה, משוררת.
״התקווה היא גבעול שנמחץ בין אצבעות קפוצות.
"התקווה היא שיר בגרון ניחר.״
אנו נתגבר
לפולי יש חשיבות קריטית לזכויות ולחירויות רבות שכולנו נהנים מהן.
פולי מארי לא רק היה.תה עורכ.ת דין מדהימ.ה או פמיניסט.ית מגניב.ה,
אלא גם אדם קווירי א־בינארי.
ורוב הזמן, הסטודנטים שלי אמרו, ״למה לא שמענו על פולי מארי?״
איך ייתכן שיש לאדם חשיבות כה מכרעת,
ושמו לא מוזכר אף פעם?
קוראים לי פולי מארי
דודה־רבתא שלי, פולי, התקשרה אליי ואמרה
שהיא לא תשרוד עד הבוקר.
היא אמרה, ״יש פה דברים שאת צריכה לעשות למעני״.
והיא מתה כעבור כמה שעות.
גיליתי שאני המוציאה לפועל של הצוואה שלה...
קארן ראוס רוס אחייניתה
אז אספתי את החפצים שלה.
החדרים היו מלאים בארונות תיוק, ומעליהם היו כונניות ספרים.
קופסאות, תיקיות, מכתבים לממשלה.
היא שמרה הכול.
ספריית שלזינגר
אוניברסיטת הרווארד
הצוואה של פולי הייתה ברורה מאוד.
היא רצתה שמכתביה יהיו בספריית שלזינגר,
אחד המקומות שבהם שמורים מסמכים היסטוריים של נשים.
ופולי לא סיפרה לי הרבה על חייה.
ידעתי שהיא הייתה כומרה ועורכת דין,
אבל היא מעולם לא הזכירה את ההישגים שלה.
הלכתי וקראתי את מה שעוד לא קראתי,
ואז הבנתי, ״אלוהים״...
״פיטרסבורג. תקרית אוטובוס. מארס, 1940.״
15 שנה לפני שרוזה פארקס סירבה לעבור למושב האחורי באוטובוס
לא קיבלתי החלטה מודעת לערער...
הקלטה של פולי מארי
על תקנות ההפרדה בווירג׳יניה.
כפי שקרה רבות באותם ימים,
הייתה מתרחשת תקרית,
ולא יכולת לעשות שום דבר מלבד להשיב מלחמה.
ידידה שלי ואני נסענו
מניו יורק דרומה, לדורהם,
כדי לבקר אצל שתי הדודות שלי בחג הפסחא.
שמה של הידידה שלי היה אדלין מקבין.
״מק״, קראנו לה.
זה היה המפגש הראשון של אימא שלי...
מרגרטה מקבין בתה של אדלין
עם סיטואציה שהייתה נפוצה באזורים רבים בדרום.
מרגע שחצית את קו מייסון־דיקסון, ציפו ממך שתעבור אחורה.
לבנים
האוטובוס היה עוול ההפרדה בהתגלמותו.
פנים האוטובוס האינטימי אפשר את השפלתם הפומבית של שחורים
בנוכחותם של מתבוננים לבנים בעלי זכויות־יתר,
שהיו עדים לבושתנו והגיבו בשתיקה או בשוויון־נפש.
כשהן הגיעו לווירג׳יניה,
השחורים קמו ועברו לחלק האחורי,
ואז לבנים נוספים עלו לאוטובוס.
נהג האוטובוס התעקש שנעבור למושב הבא.
המושב היה שבור, וסירבנו לשבת עליו.
נהג האוטובוס סירב להמשיך לנהוג,
עד שהיא תעבור אחורה.
ובאו שוטרים ועצרו אותנו.
הכלא המחוזי פיטרסבורג, וירג׳יניה
מק ואני סבלנו מרעב ומקור, אבל פחדנו ללכת לישון,
מפני שהמזרנים שרצו פשפשים.
כשמחיתי, סוהר הלילה המגודל צעק,
״אם לא תסתמי, אשליך אותך לצינוק.
״אחרי שהחולדות יטפלו בך,
״תצטערי שפתחת את הפה״.
הן קלטו את המציאות, ו...
אני חושבת שזה היה מפחיד מאוד.
פולי פנתה ל״איגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים״
בתקווה להשיג פסיקה שתקבע...
פטרישה בל־סקוט סופרת
שההפרדה באוטובוסים נוגדת את החוקה.
פרטי התקרית:
האישום: הפרת סדר 23/3/41
תרשים האוטובוס
מק ואני הכנו דוח,
סיכום של הפרשה, העובדות...
אחרי ששוחררנו בערבות,
הוזמנו להיפגש עם עורכי הדין של האיגוד, ת׳רגוד מרשל,
השופט ויליאם ה׳ הייסטי, וד״ר לאון א׳ רנסום.
זה היה המפגש הראשון שלי עם עורכי דין מוכשרים לזכויות אזרח בפעולה,
וישבתי מרותק.ת במשך כמה שעות.
הם נלחמו על זכותם של השחורים להיטמע בחיים האמריקאיים בכללותם.
אבל השופט ידע שזה מושך הרבה תשומת לב,
אז בסופו של דבר, הצליחו להביס אותם.
בית המשפט המחוזי
השופט פסל את סעיף ההפרדה הגזעית שהיה מעורב, ופשוט אמר,
״הפרתן את הסדר.״
שחורים יושבים מאחור
אז הן לא הצליחו ליצור תקדים משפטי.
הן ריצו עונש מאסר קצר, ושוחררו.
בזמנו, חשתי רק את האכזבה המרה
של תבוסה אישית,
אבל התחלתי להרגיש שאנחנו חלק קטן במאמץ משותף,
שחזונו היה הפלתם, בסופו של דבר, של כל חוקי ההפרדה הגזעית.
המחשבה הייתה מטלטלת.
אוניברסיטת ראטגרס
היום, יש לנו הזדמנות מגניבה
ללמוד על ד״ר אנה פולין מארי.
פולי מארי מדהימה כל כך,
שקצרה היריעה מלספר עד כמה היא הייתה חדשנית ומגניבה.
תארו לכם שאתם אדם שחור במאה ה־20,
ושאתם מנסים להשמיע את הטיעון שהאנושיות שלכם ראויה לכבוד.
ואתם חיים בעולם שבו מלכתחילה לא אוהבים אתכם
מפני שאתם שחורים.
אני רוצה לתת לכם קצת רקע על חייה של מארי.
זה פרק 1, עמוד 1,
של טיוטת אוטוביוגרפיה.
במחקר שהתפרסם בשנת 1910, השנה בה נולדתי,
ד״ר האוורד ו׳ אודום, סוציולוג שהיה אז באוניברסיטת קולומביה,
קבע כי ״לגזעים יש יכולות שונות ופוטנציאלים שונים״,
סוף ציטוט,
ולאלה החפצים ״לסייע לכושי״ אמר, ציטוט:
״אל תצפו ממנו ליותר מדי.
״הוא לא יודע הרבה על משמעותן של מידות טובות,
״אמת, כבוד, גבריות, יושרה.
״החינוך הטוב ביותר לילד הכושי
״יוביל אותו לקבלה, ללא ערעור,
״של העובדה שמוצאו מגזע שונה מזה הלבן, ולא במקרה.״
סוף ציטוט.
ד״ר האוורד אודום
הסעת תלמידים
זה זכור לי גם היום. אני רואה את בית הספר לנגד עיניי.
זה היה צריף עץ ישן ורעוע. בלי נדנדות.
שום מתקני משחק לתלמידים שיוצאים ממנו.
וכמובן, בית הספר של הלבנים,
טובל במדשאות, מוקף בגדר.
זה היה הניגוד בין היחס שקיבלנו
לבין היחס שהילדים הלבנים קיבלו.
ואתה חש בדברים האלה. אתה מרגיש אותם.
אני באה מרקע של אנשים בעלי גאווה רבה.
הם היו עיקשים. הם שחו נגד הזרם.
זה הבית. זה המקום בו נולדה פולי מארי.
היא הגיעה לבית הזה בגיל 3.
דורהם, קרוליינה הצפונית
והיא הגיעה הנה בעקבות טרגדיה.
אמה מתה מדימום מוחי,
ובסופו של דבר, אביה אושפז בבית חולים לחולי נפש.
למרות שנולדה בבולטימור, זה היה ביתה האמיתי.
כשהגעתי לדורהם,
בבית גרו הדודה פולין והדודה סאלי,
וסביי, ששמם היה פיצג׳רלד.
בני פיצג׳רלד היו מוכרים מאוד בדורהם,
והיו נחשבים מאוד בקהילה השחורה.
הדורות הקודמים במשפחה התערבבו בבני הצ׳רוקי,
אירים, אפריקנים־אמריקנים...
חלק מבני המשפחה נראו לבנים כל כך
שחשבו שהם לבנים,
ופולי הייתה איפשהו באמצע.
הייתה אפליה על בסיס צבע העור
מצד הקהילה הלבנה ומצד הקהילה השחורה.
אז הם היו ישות בפני עצמה.
פולי הייתה בבת עינה של המשפחה.
לדודה פולין לא היו ילדים, אז היא הרעיפה עליה אהבה.
הדודה פולין לימדה בבתי הספר הציבוריים באזור,
וכשהייתי בגיל ארבע בערך,
היא החליטה לקחת אותי לשם איתה בכל יום.
הורשיתי לשבת עם הילדים הגדולים, ולהביט בהם בזמן שדקלמו.
לקראת סוף שנת הלימודים,
הדודה פולין הופתעה מאוד כשאמרתי,
״למדתי לקרוא, דודה פולין.״
לקחתי את הספר מידי הילד שלידי והתחלתי להקריא בקול רם.
בכל הזמן שישבתי בכיתה שלה,
למדתי את כל מה שהיא לימדה את האחרים.
מאז ואילך, הכיתה הייתה ביתי השני.
היא הורשתה לשאול כל מה שרצתה.
היא הורשתה להביע דעות.
אבל פולי לא רצתה ללבוש שמלות,
והדודה פולין שלחה אותה לכנסייה מדי יום א׳.
אז הן הגיעו להסכם.
היא אמרה, ״מותר לך ללבוש מכנסיים כל השבוע,
״אבל כשמגיע הזמן ללכת לכנסייה, את חייבת ללבוש שמלה.״
חייתי מעין חיים מוגנים.
הרגע שבו החיים הפכו לבלתי נסבלים
My Name Is Pauli Murray subtitles in other languages
Komentoj
No comments yet. Be the first to leave one.