De eerste 200 regels.
האם אני יושב ככה?
טוב, בואו נלך.
"הסרט הזה מבוסס על מאות שעות מוקלטות מחייו הפרטיים של טים",
"מהתמונה הראשונה שצולמה עליו ועד האחרונה",
"בנוסף להקלטות חדשות עם חבריו, עמיתיו ומשפחתו."
שלום, ספר לנו את שמך.
"אביצ'י"
תנו קריאות כבוד ל"אביצ'י"!
מוזיקה נצחית. זה מה שאני רוצה ליצור.
זה מה שאני מנסה ליצור.
- מושלם עד כה! - זה מטורף!
כן.
כל חיי הייתי אובססיבי לגבי המנגינה. המנגינה היא הדבר החשוב ביותר עבורי.
"ואני שופט ו..."
מנגינות שמקורן לפני מאות שנים,
בצורות וצבעים מגוונים.
שלום.
אני מרגיש כאילו המוזיקה שוטפת אותי.
אם מישהו ישאל אותך:
"מה הסיפור שלך? מי אתה?"
אז איך תענה?
התשובה הקצרה ביותר.
אני...
"טים".
"אביצ'י: אני טים"
תראו את זה.
זו יד, נכון?
- ראיתי את המין עכשיו. - ראית את זה? באמת?
זה הפך למעניין...
- פלא... - אני לא מצליח לייצב את המצלמה.
שלום. כן...
שלום...
- אלוהים! - אלוהים! הקטן...
כן. שלום, טים הקטן.
גדלתי בגידול מצוין בוודאי. יש לי את שני ההורים הטובים בעולם.
הם תמיד דאגו לתמוך בי בכל מה שעשיתי.
מעולם לא נאלצתי לבקש דבר.
אני בהחלט בר מזל מאוד בכך.
וחייתי מוגן
כך שלא נאלצתי לפחד מדבר.
- שם! - אמא שלך מצלמת אותנו רוקדים.
- תראה! - כן.
החזר את הסרט!
עשה זאת בעצמך, טים.
אתה טוב בזה.
גדלתי בסטוקהולם.
כל ילדותי, עד גיל 19,
ביליתי בין חמישה בלוקי מגורים.
כל בתי הספר שהלכתי אליהם היו באזור אחד של סטוקהולם.
נהגתי ל...
מכיתה א' עד ו', כלומר בילדותי,
לא היו לי הרבה חברים.
הייתה לי ביטחון עצמי נמוך.
אז התעסקתי בהקנטת אנשים ובהקנטה מהם
מגיל צעיר.
הייתי ליצן הכיתה.
סיפרתי בדיחות שצחקו על אחרים.
- שמעו... טים? - מה?
מה?
ואז השתניתי במהלך חופשת קיץ אחת,
כי הבנתי שרוב חבריי לכיתה לא אהבו אותי,
כי שמעתי ממורים אחרים שאנשים מפחדים.
ולא מפחד ממני, אלא שאני אגיד עליהם משהו
או אעשה להם משהו כזה.
וזה משהו שלא דמיינתי לפני כן, כי לא התכוונתי להגיד משהו כדי לפגוע במישהו,
כל מה שהיה זה שהביטחון שלי היה נמוך.
וזה שינה אותי לחלוטין בילדותי.
אז במהלך חופשת הקיץ, התחלתי להתייחס לכולם באדיבות רבה.
בהתחלה, אף אחד לא האמין לי.
ואז בהדרגה המשכתי לנסות להתייחס לכולם באדיבות.
כל חיי אני מתעניין במוזיקה.
כל חיי אהבתי מוזיקה והאזנתי לכל הסוגים שלה.
ניסיתי לנגן בגיטרה.
לא היה לי את הסבלנות הנדרשת כדי לתרגל אותה עד לרמה סבירה.
הבנתי שעבודתי כשאגדל, יהיה אשר יהיה, אני רוצה שיהיה יצירתי.
זה כל מה שידעתי.
סיימנו.
- השעה... - תפסיק לצלם אותי.
תפסיק לצלם אותי.
ואז חבר שלי הכיר לי את התוכנה "FL Studio".
מעולם לא ראיתי תוכנת מוזיקה לפני כן.
ואני זוכר שהורדתי את התוכנה, והיא הייתה מדהימה.
זה לא היה כמו לנגן בגיטרה או בפסנתר,
כי זה מאפשר לצייר את התווים המוזיקליים.
אז המשתמש צריך ללמוד
אילו תווים נשמעים הרמוניים ואילו צורמים.
וזה הפך לדבר החשוב ביותר בחיי.
למדנו בבית הספר "אוסטרה ריאל".
זה לא בית ספר פרטי,
אבל זה לעיתים קרובות אחד מבתי הספר המתנשאים ביותר ב"סטוקהולם".
"פיליפ אוקסון 'פילגוד', חבר של (טים)"
התדמית החברתית חשובה: כמו טעם הלבוש שלך,
והזהות של מי שאתה מבלה איתם.
המראה של "טים" היה כמו של כל נער שקוע במחשב.
כמו חובבי משחקי וידאו.
גאון מופנם, בכנות.
חבר משותף הציע שניפגש.
אהבתי מאוד מוזיקת "האוס", ו"טים" היה טוב בהפקת מוזיקה.
שכרנו סוף שבוע שלם, שתוכנן לבלות אותו בבית לבד.
הבאתי את המחשב שלי, ומשם הכל התחיל.
אחרי זה, אני חושב שביליתי עם "טים" כל יום במשך כמה שנים.
"טים" היה ביישן ומתוח מאוד.
אני והוא היינו כמעט ההפכים.
אני הייתי מלא חיים, מושך תשומת לב וקצת פזיז.
תמיד ניסיתי ליצור קצת אתגר למקובל.
אבל נוצר בינינו קשר למרות הכל.
- מדהים! - כן.
זה עבד טוב.
לפני ש"טים" עבר לביתו הפרטי,
נהגנו לבלות את זמננו בחדר השינה הקטן שלו.
ואני מבטיח לכם, ריח הזיעה והגזים היה...
אדיר.
בילינו שם תשע שעות, למשל, אכלנו פיצה ושתנו קולה זירו.
וכש"קלאס" או "אנקי" חזרו הביתה,
שיקרנו ואמרנו שיש לנו שיעור פנוי בבית הספר או שאחד המורים חלה או משהו כזה.
ברחנו מבית הספר הרבה.
הם נהגו לחכות עד שנצא מהבית.
הם הלכו לכיוון בית הספר, אבל התחבאו בבית קפה וחיכו.
"קלאס בורגלונד, אביו של טים"
ברגע שיצאנו מהבית,
הם נכנסו ויצרו מוזיקה במקום ללכת לבית הספר.
דיברנו על הכל,
אפילו על דברים שמביכים לספר לחברים הכי קרובים.
דיברנו בכנות וביושר מוחלטים.
ואם הצטרפו אלינו אנשים אחרים, בילינו את זמננו על הגג.
חוץ מזה, "טים" לא ראה אור שמש.
כל חיי הייתי חובב לילה.
כל חיי.
בלילה, אף אחד לא מפריע לי.
אני מבלה את זמני בעבודה,
ואז אני שולח את היצירות שלי לבלוגים שונים של מוזיקת האוס.
ואז לא חשבתי מעולם
שהמוזיקה היא תחום עיסוק רציני.
מכיוון שאני לא יודע לשיר, אין לי סיכוי עבודה אמיתי.
ובערך באותה תקופה פגשתי את "אראש".
"אביצ'י" מוזכר תמיד יחד עם "אראש".
היו לי כמה מועדונים ודברים כאלה, והידע שלי בתחום היה נרחב.
"אראש בורנורי 'אראש'"
"שותף, מפיק, מלחין, מפיק בפועל, מנהל עסקים - 2008-2016"
שלום, אני "אראש".
הבלוגים היו חשובים מאוד.
הם אפשרו האזנה בחינם ומציאת תוכן ראוי.
ואז התחלתי לעקוב אחרי מספר מפיקים,
והיה ברשימה שלי מישהו בשם "אביצ'י פילגוד".
שלח לי הודעה בפייסבוק ואמר:
"היי, אני מארגן מסיבות בסטוקהולם, ואני יכול לעזור לך."
השניים ישבו בבית ויצרו יחד מוזיקה,
לשם הכיף בלבד, בלי שאיפות נוספות.
למעשה, טים אמר לי: "אני מסודר אם אוציא כמה שירים
ואלמד איך לערוך מוזיקה במסיבות עם החברים שלי."
דברים כאלה.
הוא היה מאוד ישיר בדבריו, ואמר לי:
"אם תרשה לי לעזור לך,
אני אהפוך אותך לאחד מעורכי המוזיקה המובילים בעולם בשנה הבאה."
נתנו לו שנה
להתמקד בהפקת מוזיקה ולראות מה יקרה.
"אנקי לידין, אמא של טים"
אבל הוא לא...
הוא היה צריך לחיות על אטריות ספגטי.
ספגטי, קציצות ואטריות.
התחלתי לומר לו: "אנחנו נצליח."
הייתי בת 18, וזה הרשים אותי מאוד.
ומאותו רגע, הוא התחיל לנהל את העסק שלי.
- תקשיב לזה. - כבר הראית לי את זה.
לא, זה חדש.
התחלנו לעבוד על גרסאות רמיקס לאמנים שונים
במקביל להפקת המוזיקה המקורית שלנו.
והתפתחנו עם כל רמיקס שעשינו.
הוסף פעימה למנגינה, ואז פצל את שאר השיר והכפל את האנרגיה שלו.
זה היה הדבר הכי כיפי שעשינו.
מדהים!
בכל פעם שהייתה לנו רעיון או זרע של רעיון, שלחנו אותו לאש.
הוא קיבל מאיתנו כל יום ארבע או חמש הודעות דוא"ל,
שבהן ביקשנו את דעתו.
הצעד הראשון היה שהוא ענה לנו במייל.
ואם ניסינו להגן על הבחירות שלנו, הוא התקשר אלינו.
מצחיק להיזכר בכל הפעמים שוויכחנו איתו:
"לא, אתה טועה, איש!"
אבל הוא צדק, כמובן. הוא ידע טוב יותר את המתכון להצלחה.
למזלי, הוא קיים את הבטחתו. לאחר שנה,
הכל הלך כמתוכנן.
שלום, אני "אביצ'י",
ואני אנגן במצעד הטכנו ב-19 בספטמבר.
נתראה שם.
הפכתי מילד קטן בבית הספר
לסיבוב הופעות חי.
- מה שם הבמה שלך? - "אביצ'י".
"אביצ'י". הבנתי.
"פלנט סונו"
כנראה ביליתי איתו יותר זמן בגיל ההתבגרות אחרי בית הספר
מכל אחד אחר.
הייתי איתו בהופעות כל יום.
ברוכים הבאים לצרפת. ברוכים הבאים לפריז.
הוא לימד אותי דיג'יי.
ולא את הצד האמנותי של זה, כי זה הצד הקל.
ערב טוב טולוז!
מוכנים להופעה של אביצ'י?
הוא לימד אותי את הגישה הדרושה כדי לעשות עבודת דיג'יי:
את החשיבות של להרגיש את הקהל.
דיג'יי, לדעתי, זה כמו לקחת את הקהל למסע.
No comments yet. Be the first to leave one.