Documentary Now!

ערב טוב.

אני הלן מירן, ואתם צופים ב"דוקומנטרי עכשיו!"

עונה 52.

עולם האמנות המודרנית ניתן לחלק לשתי קבוצות...

איזבלה ברטה וכל השאר.

בשנת 2010, צוות סרטים עקב אחר אמנית הפרפורמנס הנודעת

כשהיא חוזרת לשורשיה בבודפשט, הונגריה,

כדי להתכונן לרטרוספקטיבה הקריירה שלה.

תהנו מ"מחכים לאמנית".

איזבלה ברטה היא, ללא ספק,

אמנית הפרפורמנס החשובה ביותר במחצית המאה האחרונה.

כל כך הרבה ניסו ללכת בעקבותיה,

וכל כך הרבה נכשלו

כי מה שהיא עושה אי אפשר לשחזר.

ועכשיו, איזבלה, היא חוזרת

לעיר הולדתה בודפשט, הונגריה,

והיא שם לרטרוספקטיבה של עבודת חייה

ואולי הבטחה למשהו חדש, יצירה חדשה.

השאלה, אה, שעל דעת כולם,

ושלא אומרים היא,

"יש לה משהו חדש לומר?"

אני חושב שאולי לא.

העבודה הטובה ביותר שלה היא בעבר,

ו, אה, זה בסדר לאמן.

אני עצבנית, כן.

לא, לא, אני תמיד עצבנית.

תוכלי להתכופף קדימה, בבקשה?

כלומר, לכמה שנים אפשר...

להיות מופתע?

אתה יודע, אני קופצת מהארון שלך לילה אחד,

ואתה תהיה בהלם, אבל אני עושה את אותו הדבר במשך 30 שנה,

בשלב מסוים, תגיד לי,

"היי, אתה יודע

תמצא ארון משלך להסתתר בו."

לידה, מוות. לידה, מוות.

לידה, מוות.

אני אנושי. אני אנושי.

אני אנושי. אני אנושי.

עונה 3, פרק 4 סנכרון ותיקונים מאת FunnyFunk

אנחנו רק חודשים ספורים מהמופע,

וכעת, איזבלה עדיין לא קיבלה השראה לרעיון.

אבל היסטורית, אם ניתנת לה מרחב לחקור,

רעיון יגיע אליה.

מה שהיא עושה עכשיו לא יהיה ההופעה...

אני לא חושבת.

אני אוהבת את השיער שלי בתמונה הזו. זה טוב.

אולי כאן.

אז מה שאנחנו עושים זה, אנחנו עוברים בארכיונים שלי

כדי למצוא את היצירות שמייצגות בצורה הטובה ביותר את הקריירה שלי.

העבודה המוקדמת של איזבלה הייתה על היותה בלתי נראית.

היה "זרקור" שבו היא עמדה

ממש מחוץ לקרן אור.

ואז, כמובן, "מתחת לשמיכה,"

שבה היא נשארה מתחת לשמיכה כל היום,

ועושה רק את התנועות הקטנות ביותר.

הרעיון של הופעה בלתי נראית

קשור כל כך הרבה לילדותה של איזבלה.

מה שאתם צריכים להבין עליי

זה שגדלתי תחת שלטון קומוניסטי בהונגריה.

אתם יודעים, ההורים שלי, הם גרו בדיור ציבורי

שלא היה מיועד לילדים.

כשנולדתי, הם החביאו אותי

כי התנור בדירה שלנו, הוא עבד,

והם חששו אם נעבור לדירה חדשה

שה

שהתנור שם, אתם יודעים, לא יעבוד.

אז איזבלה, היא סיפרה לי את הסיפור הזה.

כשהיא הייתה ילדה, הגיע פקח לבניין

כדי לפקח על ילדים,

ואמא שלה שמה מעיל על איזבלה.

הפקח לא ידע שזו היא,

אז הוא שם את המעיל שלו,

חושבת שהיא מתלה מעילים.

היא נשארה כך, לא זזה במשך זמן רב

עד שהמפקח עזב, וזה, כידוע לך,

הוא ההשראה ל"רוח מצופה".

אני מאוד עצבנית. זה עניין גדול, אני אומרת לך.

כבר יש לי כאבים ברחם.

בכל חדר יש אחד מהיצירות ההיסטוריות שלי

שבוצעה על ידי מישהו אחר,

ואז אני אהיה כאן בחדר האחרון,

ואז אני מכסה את הקירות ב, ריי,

בבנזין, נכון?

ואז אני מדליקה את הבנזין.

אש גדולה.

ואז אני בורחת מהמוזיאון לפני שהוא נשרף.

- מה את לא אוהבת? - אש זה מאוד לא בטוח, ו...

כן, אבל אמנות לא אמורה להיות בטוחה. היא אמור...

היא אמורה להיות רדיקלית.

אבל עדיין יש כללים להדלקת אש בפנים.

של מי הכללים?

של העיר.

המממ.

אפשר להגיש בקשה להיתרים.

לא.

זה הרוס.

איזבלה, בבקשה צאי.

אוה!

היא מתוסכלת.

היא חוששת שאין לה עוד רעיונות.

את נראית כל כך עצבנית.

שלום! נעים מאוד להכיר.

אה, וגם האיש עם הזקן.

שלום.

כל כך נחמד, ויש לך אוזניים כל כך יפות.

אני אוהבת את זה. הטלפונים של כולם.

את תהיי כל כך מאושרת.

אף אחד לא ידע איפה את.

אני צריכה שתמצא את הנחמה באי-הנוחות.

אנחנו אולי נעשה קצת, כאילו, אגרופים

וקצת, אממ, קצת שינויים.

אם אני באה ומושכת לך את הפטמות,

בלי צרחות, בלי שום צרחות.

וואו!

טוב. מי הבא?

או!

גזרים לכולם.

אתה יודע, אתה תבצע את היצירה ההיסטורית שלי, נכון,

אז אני, אתה יודע, אני חייבת לסמוך עליך עם החיים שלי, אתה יודע?

אבל אני רוצה שת הרגיש חופשי,

אתה יודע, לשאול אותי כל דבר מוחלט, בסדר?

סדרת "הדלי" היא אחת מהיצירות המפורסמות ביותר של איזבלה.

עבור "סדרת הדלי", טלפון הונח

על כן במרכז החדר.

ואז, הגברים בחדר

הוזמנו להניח חפצים על הרצפה.

היו מלכודות עכברים, גליליות וכן הלאה.

ברגע שהרצפה כוסתה בחפצים מסוכנים,

כולם היו מתיישבים.

לאחר רגע, הטלפון היה מצלצל,

ואיזבלה הייתה פורצת לחדר

עם דלי על ראשה.

אה! או!

וואו!

המופע הזה היה פופולרי בצורה מדהימה בקרב בני נוער.

זו הייתה יצירה מדהימה בכך שהיא הראתה

כמה חיות קהל יכול להיות כשניתנת לו הזדמנות.

הם יכלו לפנות לה דרך,

אבל במקום זאת, הם סיכנו אותה,

וללא קשר עד כמה היא נפלה רע או כמה דברים היא פגעה בהם,

הפנים על הדלי נשארו שמחות.

והחזות הזו, הדלי המחייך הזה,

זה... זה מה זה אומר להיות אישה.

אתה יודע, הוא שינה את חייה.

ובכל לילה, המופע,

היה מסתיים כשאני מתפתל על הרצפה.

זה היה כאב נורא,

חוץ מהלילה שדימו היה שם.

אתה יודע, הוא היה האדם הראשון לטפל בפצעים שלי.

כשהוא הסיר את הדלי שלי, וראיתי את פניו,

באותו רגע, זה... זה... זו הייתה אהבה.

מצאתי את זה מעליב שגבר

יקטע את ההופעה של אישה.

אבל, כמובן, עם דימו, מעליב זה המטרה.

גיליתי את דימו לראשונה כשזכה בכישרון פורץ דרך

בביאנלה לאמנות מודרנית במילאנו.

כמובן, מאוחר יותר למדנו

שהביאנלה לאמנות מודרנית במילאנו הייתה יצירה של דימו עצמו

שהוא רימה אנשים לגרום להם להאמין שזה אמיתי.

כלומר, כששמעתי על זה, אני... חשבתי, "וואו", כלומר,

"מי האיש הזה שדורש להיראות כך?"

אתה מכין פוסטרים גדולים, ואז שוכר חדר לבן גדול,

ואתה אומר לכל העיתונאים,

ואז, אה, הדבר הבא שאתה יודע,

אתה זוכה בפרס קטן וטיפשי.

הייתה הנחה בקרב רבים, כולל אותי,

שכשיגיע הזמן שדימו יעשה עבודה אמיתית

במקום מתיחות, עולם האמנות יראה אותו כרמאי.

אבל הזמן הזה לא הגיע.

המטרה העיקרית שלי כאמן היא לפרק את הרעיון

של עבודה, של מאמץ, כי אנחנו גדלים להאמין

שעבודות אמנות גדולות דורשות סבל.

אני רוצה להראות ש, לא, ההפך הוא הנכון.

האמנות הטובה ביותר נוצרת תוך כדי אכילת עוגיות

או שתיית שוקו.