முதல் 200 வரிகள்.
- NETFLIX מציגה -
יפה לך, מותק.
מה?
אמרתי שאת יפהפייה הערב.
אני לא שומעת אותך!
אמרתי שאת יפהפייה הערב, מותק!
תודה.
מותק!
אני שיכור טיפה. כי החיים טובים.
כי הצלחנו! -לעשות מה?
כתבתי, ביימתי והקרנתי סרט ביכורים
שהעיף הערב לקהל את המוח.
ראית את זה? ראית את הקהל?
ראית את הקהל?
שאלתי, ראית את הקהל?
אלוהים, הם חטפו ממני נוק-אאוט.
בשמונה הדקות האחרונות, כולם בכו.
וכשהתחיל הרולר, זה היה כמו פצצה מזוינת.
כאילו התפוצצה פצצה.
זאת הרגשה טובה.
אני לא מאמין שזה אמיתי, מותק.
לאחר מכן דיברתי עם שישה מבקרים. איזה שישה או שבעה.
כולם עפו על השחור.
את מבינה אותי?
הלבן מ"וראייטי" אהב אותו. הלבן מ"אינדי-וייר" אהב אותו.
הלבנה מה"אל-איי טיימס" ממש אהבה אותו.
היא אמרה שוב ושוב שאני ספייק לי הבא,
בארי ג'נקינס הבא, ג'ון סינגלטון הבא.
פשוט הבטתי בה. "מה עם ויליאם ויילר?"
יכולת לראות, במשך שלוש שניות שלמות, שהיא תהתה, "ויליאם ויילר היה שחור?"
ואז נפל לה האסימון, "לעזאזל. גם זה גזעני."
היא הסמיקה. האדימה. זה גמר אותי מצחוק.
מארי, זה היה קורע.
והיא כל הזמן הסתבכה עם עצמה, אמרה שטויות כמו,
"הסרט היה מרגש כל כך.
מלקולם, זה בלבל אותי לגמרי. אלוהים, מלקולם."
פשוט, "מלקולם, מלקולם."
כן, זה היה רגע לבן במיוחד.
אבל מה שהיה מעניין
זה שראית שמשום שאני, הבמאי, שחור,
והאישה שמככבת בתפקיד הראשי בסרט היא שחורה,
היא מנסה לנתח אותי מנקודת מבט פוליטית,
כשבפועל זה סרט על בחורה שמנסה להיגמל מסמים.
האם יש מכשולים מסוימים שנערמים מעצם היותה שחורה?
בטח.
נכון? זה כך גם במציאות, אבל זה לא סרט על גזע.
לא. הוא מדבר על בושה, על אשמה ועל כך שאי אפשר להימנע מהחרא הזה.
ומעצבן אותי שרבים כל כך מהעיתונאים האלה
חייבים להשוויץ בהשכלה הגבוהה שלהם.
מלקולם, אתה רכשת השכלה גבוהה.
כן, אבל אני לא אקדמאי. אני לא אליטיסטי בנוגע לקטע שלי.
אני לא יוצר סרט לשלושת האנשים בקורס לימודי התקשורת שלי שאני מכבד.
אני קולנוען.
נכון?
אני קולנוען, מותק? נכון.
ואני אהיה חלק מהשיח הגדול יותר על תעשיית הקולנוע
בלי שתמיד איזה עיתונאי לבן מצ'וקמק
ימקד את הדיון בגזע כי זה הכי נוח.
אני כבר יכול לראות את הביקורות.
יכתבו משהו כזה. ככה הם כותבים.
"סרט זה חוקר לעומק את הזוועות…"
הם אוהבים מילים כאלה.
"…הזוועות של הגזענות המערכתית בתעשיית בריאות הנפש הזאת."
במקום שזה יהיה סרט מסחרי
על נרקומנית שמנסה לקחת את עצמה בידיים.
כלומר, האנשים האלה, האנשים המזוינים האלה הם פדנטים כל כך.
זה נכון. והבנו.
אתם חכמים. הבנו. עם מודעות חברתית. הבנו.
תנו לנו, לאומנים, לכייף קצת עם החרא הזה.
תנו לי לכייף עם אומנות.
אתה כותב סרט ביוגרפי על אנג'לה דיוויס.
כן, אבל זה שונה.
אני בוחר ליצור סרט שהוא פוליטי במהותו,
אבל לא כל יצירותיי הן פוליטיות כי אני שחור.
נראה לי שאנג'לה דיוויס הייתה חולקת עליך.
באמת?
אבל באמת, אם אחליט ליצור סרט לגו מזוין,
זה לא כי אני רוצה לספר סיפור
על איך שהעבדות הייתה מאבני היסוד של האימפריה האמריקנית.
אולי פשוט בא לי ליצור סרט לגו.
אתה לא רוצה ליצור סרט לגו. -זה נכון.
אבל סרט הלגו ההוא היה מגניב. הוא היה מדהים!
ומעולם לא זכית לביקורת מפרגנת.
לעזאזל, זה… אבל את צודקת.
ואתה מתלונן על ביקורות שעדיין לא נכתבו.
שוב צודקת.
אז תפסיק. אתה נשמע כמו חתיכת מניאק.
כן.
אבל לעזאזל, את מבינה אותי.
כן, אבל תחסוך את זה ממני עכשיו.
כן.
אתה מתלונן על הלבנה מה"אל-איי טיימס"
כי היא כתבה עליך ביקורת שלילית.
לא סתם ביקורת שלילית.
היא כתבה ביקורת מטומטמת. יש הבדל.
מלקולם, ניצחת. טוב?
היא משווה אותך לספייק לי ולבארי ג'נקינס.
היא כזאת עיתונאית בינונית.
בסדר, אז אתה לא ספייק לי או ג'נקינס הבא.
היא לא יודעת מי זה ויילר. -גם אני לא.
זה מוכן, מותק? הנה המקרוני בגבינה.
את לא יודעת מי זה ויליאם ויילר? -לא.
אלוהים. הוא יצר את "שנות חיינו היפות ביותר".
הוא היה משהו-משהו. "בן חור"?
הוא אחד הקולנוענים הכי מגוונים שיש. כלומר, "אנקת גבהים".
קחי.
"חופשה ברומא".
כן, כמה קלאסיקות.
אבל זה שונה. את לא בתעשיית הקולנוע.
אתה צודק, מלקולם, אני לא.
כייפת הערב? -היה נחמד.
"נחמד."
כל הערב בזמן שדיברתי עם כל העשירים המקסימים והחייכנים
שלפני חודש לא היו יורקים לכיוון שלי,
לא הפסקתי להביט בך.
וחשבתי לעצמי,
"אלוהים, את היצור הכי מהמם עלי אדמות".
וגם הסקסי ביותר.
אין מישהי סקסית ממך. אפילו אנתוני אמר את זה.
לא בצורה שלילית.
בצורה חיובית.
כשאני רואה אותך…
עם מיץ החמוציות המהול בסודה שלך…
מחייכת, מפטפטת…
אני חושב, "אלוהים, איזה בר מזל אני?"
רציתי כל כך לקחת אותך הביתה. -זה מתוק כל כך.
לאחוז בתחת החמוד והקטן שלך ולנשק אותו.
לומר לך שאני אוהב אותך.
אני אוהב אותך, מארי.
רוצה חמאה רגילה או מלוחה?
אני רוצה רק אותך.
מה זה היה?
מה? -זה היה חיוך מזויף.
לא נכון. -אני נשבע באלוהים שכן.
לא, זה שום דבר.
אני קורא אותך, ויודע מתי "שום דבר" זה משהו.
אולי אתה לא קורא אותי.
לא, אני קורא אותך.
לא אכלתי כל הלילה. -זה לא העניין.
השעה 01:00. אפשר לאכול וללכת לישון?
בבקשה, מארי, אני ממש לא רוצה לריב.
גם אני לא. לכן אני מכינה לך מקרוני בגבינה.
אז את כן כועסת.
לא.
בגלל מה שאנתוני אמר? -לא.
הבדיחה על כך שאת דוגמנית? -לא.
אל תתייחסי. הוא זקן ומעידן אחר לגמרי.
לא נעלבתי.
מבטיחה? -מבטיחה.
בגלל טיילור? -לא.
בטוחה? -כן.
את מוזרה ליד טיילור. -אני לא מוזרה ליד טיילור.
את נעשית כנועה. -"כנועה"? באמת?
את לא מדברת הרבה. -זה שונה מלהיות כנועה.
אני מתכוון ש… -מה?
"כנועה" משמע שאני ביישנית או קטנה. שהיא מלכת אנגליה המזוינת.
לא התכוונתי ככה. התכוונתי…
מה?
היא כוכבת קולנוע.
היא עומדת להיות כוכבת קולנוע. -אל תעשה לה עין הרע, מלקולם.
אין לי שום דבר נחמד לומר לטיילור, אז אני שותקת.
זה לא קשור לכך שאני כנועה. -פשוט… היא שמה לב.
באמת?
באמת. -מנין לך?
אני פשוט יודע. -באמת?
היא רואה איך את עם אחרים. פטפטנית. מצחיקה.
מה אומר? אני אדם מקסים.
נכון. וזה מערער לה את הביטחון.
מה? בני אדם אחרים שיש להם אישיות?
לא. העובדה שאת לא מתנהגת כרגיל, והיא רואה את זה.
היא תשרוד.
אז למה את כועסת?
מארי, את כועסת.
מארי, על מה את כועסת?
מארי!
מארי!
מארי!
מארי.
מארי, דברי איתי.
אני מבטיחה לך, זה לא רעיון טוב. נדבר מחר.
אבל את כועסת עליי. -זה לא משהו רציני.
לא אלך לישון בידיעה שאת כועסת.
מלקולם, אני מבטיחה לך,
לא ייאמר הערב שום דבר מועיל.
מנין לך? -כי אני מכירה אותך.
מה זאת אומרת? -ואני אוהבת אותך.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שאתה לא מסוגל ליישב בעיות
שלא נוגעות לעבודה. וגם אז, לא תמיד.
למה בכל פעם שמשהו טוב קורה בחיינו,
את חייבת למצוא משהו, כל דבר,
הפרט הכי שולי להיתלות בו, לכער,
לוודא שאין שום סיבה לחגוג.
באמת? אתה רוצה להיכנס לזה? -כן.
בסדר. -אז בסדר. מה העניין?
הנאום שלך, מלקולם. -נו, בחייך.
ירדת מהפסים.
כשאמרתי שאת מוצאת את הפרט הכי שולי ומכערת אותו, התכוונתי לזה.
שכחת להודות לי. זה לא פרט שולי. זה ענק.
אבל הודיתי לך מיליון פעמים לפני כן.
No comments yet. Be the first to leave one.