Josh Johnson: Symphony

- אם אנחנו מעטרים מרחב באמצעות אמנות, ומעטרים זמן באמצעות מוזיקה -

קומדיה היא דרכנו לעטר מציאות -

ג'וש ג'ונסון: סימפוניה -

גבירותיי ורבותיי,

מחאו כפיים לג'וש ג'ונסון!

טוב.

תודה רבה לכולכם. בחיי.

אם אתם לא נזהרים, במיוחד כגברים,

תגלו שהעברתם את 50 השנים האחרונות בחייכם

בניסיון לפצח את ה-15 הראשונות.

מבינים? יש אנשים,

שלא משנה מה קרה להם בתיכון, זה ממשיך להתרחש

בשארית חייהם.

אני אומר לכם, אני עושה כמיטב יכולתי

להיות אדם טוב ככל שאני יכול.

אני בטוח שאתם יכולים למצוא מישהו, איפשהו בעולם

שיגיד, "איזה קשקוש".

כולם מדברים ככה.

אף אחד לא ייצא נקי מהסיפור.

לכולם יש אויבים.

אבל אני באמת משתדל להתייחס לאנשים הכי יפה שאפשר.

וגם...

לא רק כי זה מה שאמורים לעשות.

זה משהו שיסב לאימא שלי גאווה.

ככה היא גידלה אותי.

זה גם עוזר לעשות את העולם מקום טוב יותר.

אבל כשמנסים להיות הכי טובים שאפשר,

במיוחד בתחום הדייטינג, לפעמים זוכים בתואר "נחמד". נכון?

ו"נחמד" זה גזר דין מוות.

זה לא נשמע ככה, אבל זה די גרוע. "נחמד".

אם תצאו לדייט עם מישהי ואחר כך תשמעו במקרה

"איך היה הדייט איתו?", "הוא נחמד".

אתה יודע, "טוב. זה לא הולך לקרות. זה לא...

"זה, ואו. שום דבר. אוקיי".

כי העניין הוא שאנחנו אמורים להיות נחמדים.

"נחמד" זה לא הרף העליון. זה הרף התחתון.

אתם אמורים...

להיות נחמדים, במקרה הטוב.

להגיד שמישהו נחמד אחרי שמבלים איתו,

כי תזכרו, לא כינו אתכם "חביב",

לא אמרו, "מתוק". אמרו, "נחמד".

זה כאילו יצאתם לדייט עם מישהי

ואחר כך שמעתם במקרה, "איך היה הדייט איתו?"

"יש לו פרצוף".

איזה מזל.

זה יהיה מעולה.

זו לא מחמאה, להגיד, "העיניים שלו בדיוק במקום".

אני מדבר על זה כי בצעירותי

לא תמיד הייתי בטוח בעצמי.

אני נזכר בתקופה הזאת

והייתה מישהי שחיבבתי במיוחד,

אזרתי אומץ והתחלתי איתה. כן?

התברר שהיא לא הייתה מעוניינת. זה קורה.

אתה לומד את השיעור הראשון בדחייה.

והאופן שבו אתה מתמודד עם הדחייה נהיה האופי שלך,

איך זה להיות בחברתך.

ואז עבר קצת זמן,

בהמשך היא התחילה לצאת עם מישהו שלא היה נחמד.

הוא לא היה נחמד בכלל. הוא היה מניאק אמיתי.

ואני לא סתם הייטר. היו לו אויבים.

ומאז שהייתי ילד עד לבגרותי,

זה לא חדש, מה שאני מספר.

זו מעין מליצה שבנות, נשים, מעדיפות מניאקים.

זה נראטיב שכזה.

רואים את זה ברשת.

זה הבסיס לקומדיות רומנטיות וכאלה.

ולא הצלחתי להבין את זה כי היא הייתה כזאת מגניבה.

והיא הייתה עם הבחור המעאפן הזה.

לא הבנתי את זה.

למה כל כך הרבה בחורות, כשהייתי בתיכון,

ואז נשים, כשהתבגרתי, בחרו בבחורים...

שהיו מניאקים. אף פעם לא הבנתי את זה...

עד לפני שבוע.

הייתי בדרכים. איחרתי כי התעוררתי מאוחר.

לא התכוננתי.

נאלצתי להזדרז ולדחוף דברים במזוודה,

הזמנתי אובר.

אני נכנס לרכב, והנהג הוא נהג מדהים,

ללא רבב, מציית לכל חוקי התעבורה,

עושה כל מה שהוא אמור לעשות.

הוא עשה דברים שלא ידעתי שאנשים עושים.

לא רק שהוא שמע מוזיקה בווליום כל כך חלש ששמעתי אותו מפעיל את האיתות,

אבל הוא גם הוציא את הזרוע מהחלון כדי...

הבחור הזה הוא נהג טוב מאוד ובחור נחמד.

הוא עצר בצהוב ונתן לאנשים לעבור.

הוא נחמד מאוד, אבל אני מאחר.

אפילו ניסיתי לרמוז לו קצת.

כזה, "אתה חושב שנספיק?"

והוא עונה, "אני מקווה".

הבחור חישב בקול, בפניי.

כזה, "טוב, אנחנו נוסעים 90 קמ"ש,

"כי אני לא יכול להאיץ. זה יהיה מסוכן.

"אז אנחנו נוסעים 90 קמ"ש.

"אמרת שאתה צריך להיות שם בתוך 36 דקות.

"לפי המרחק שנותר,

כן, עושה רושם שאתה הולך לאחר בעשר דקות...

"אני מתבאס בשבילך".

ואז,

אנחנו מגיעים לשדה התעופה, בעור שיניי, באמת,

אני מספיק לטיסה. היא התעכבה.

כמה ימים אחר כך, עליי להודות, לא למדתי את הלקח.

שוב התעוררתי מאוחר.

ארזתי וכאלה, הזמנתי אובר באותה שעה.

אני רץ לרכב.

נכנס, והבחור יושב שם.

הוא פונה אליי, מביט בי במושב האחורי, ואומר,

"מוכן?" עניתי, "כן".

והאופן שבו הוא יצא מהחניה...

ישבתי באוטו וחשבתי...

הוא לא נהג זהיר.

זה היה ילד רע.

הבחור היה פרוע. הבחור דופק פניות במהירות.

חותך אנשים. אפשר היה לשמוע את זה.

אבל הבחור לא היה זהיר בכלל.

אני לא יודע אם הוא אותת אפילו פעם אחת.

והיה אפשר לשמוע את זה. שמעו את הצפצופים מאחוריו.

הבחור לא היה נהג טוב. הוא נהג כמו מניאק.

אבל הוא היה מניאק כלפי כולם, חוץ ממני.

ואשקר אם אומר

שאני לא חושב עליו לפעמים.

לפעמים אתה בפקק,

חולם בהקיץ.

כי אני באל-איי כבר כמה ימים, ובזמן הזה,

נסעתי במוניות, באובר, עם כמה נהגים נחמדים מאוד.

כלומר, נחמדים מאוד.

אבל אם תשאלו אותי לגבי אחד מהם אני אגיד, "הוא בסדר".

הוא לא מביא אותי ליעד כמו שצריך.

אתם מבינים?

כי אנשים לא זהירים הם...

הם מקסימים, עד שהם לא זהירים כלפיך.

כי אז נכנסתי לרכב,

שוב, נהג לא זהיר, לא נחמד.

נקלענו לתאונת פגושים קטנה.

הוא דפק פנייה מהירה.

והראש שלי פגע בחלון.

ואני סתם ישבתי שם, חשבתי, אני רק רוצה מישהו נחמד,

מישהו שנשמע לכללי הכביש.

מישהו שיודע מה הוא עושה.

בסדר?

אתם תוהים לפעמים, מה אם...

הכירופרקט הראשון

היה פשוט גרוע ברצח?

כואב לי הגב, כן? הלכתי לכירופרקט.

אפילו לא ידעתי בדיוק מה הם עושים.

רק ידעתי שהם אמורים לתקן גבים וכאלה.

אז שכבתי שם, לא ידעתי למה לצפות.

אבל אז האיש שם יד אחת פה ואחת פה.

ואני כזה, "אני אלך".

לא. אני לא יודע איך פגעתי בך,

אבל ראיתי את הסרטים של ג'ייסון בורן. אני יודע מה קורה עכשיו.

אתה לא תתפוס אותי.

אני לא יכול לקחת את הדוד שלי לאף מקום...

כי הוא מוזר.

ואפילו המוזרות שלו היא לא מהסוג הרגיל של דודים.

הדברים שדוד שלי עושה, אף אחד אחר לא עושה.

אם לוקחים אותו לאכול במסעדה טובה,

הגרסה הכי טובה של אוכל שהוא אכל בחייו.

הוא לא יכול להגיד פשוט שהאוכל טוב. הוא לא יכול סתם ליהנות ממנו.

הוא אוכל אוכל טוב, והוא חייב, בקול רם וברור,

להטריד מינית את האוכל שלו.

לקחתי את דוד שלי למסעדה טובה, מסעדת יוקרה.

אמרתי לו להתלבש יפה.

בכל זאת הוא הגיע בטרנינג.

שאלתי, "אמרתי לך להתלבש יפה, מה אתה עושה?"

והוא עונה, "שמתי שרשרת, מה הבעיה?"

אנחנו מתיישבים, הוא מזמין מרק סרטנים.

ואני מניח שזה היה הסרטן הכי טוב שאי פעם נעשה ממנו מרק.

כי האיש לקח לגימה ובמקום להגיד שהמרק טעים,

הוא אומר...

"בסדר".

"היא סמיכה".

לקחתי את הדוד שלי למסעדת ברביקיו.

והוא הזמין לחם קלוי בסגנון טקסס.

אני מניח שזה היה הלחם הטקסני הקלוי הכי טוב שאי פעם נקלה בטקסס.

כי האיש לקח ביס ובמקום להגיד, "טעים",

הוא נתן נגיסה ואמר,

"לא רעה.

"תמשיכי עם התחת השמן הזה".

וברגע מסוים חשבתי, "זה בגללי? הוא רוצה להביך אותי?"

כי אנשים מתחילים להסתכל עלינו

כדי לוודא שהם שמעו מה שהם שמעו.

אבל הוא לא יכול להתאפק.

ואני יודע שהוא לא יכול להתאפק, כי הזמנתי פיצה.

הייתי בבית שלו. הסתלבטנו. הזמנתי פיצה.

הפיצה הגיעה.

אני קם, ניגש לדלת, לוקח את הפיצה, נותן טיפ לשליח.

מביא את הפיצה לסלון. יוצא כדי לשטוף ידיים.

האיש מתחיל לאכול בלעדיי. פותח את הקופסה.

אני במסדרון. הוא לא יודע שאני בטווח שמיעה.

ואז כשהוא שם לבדו...

הוא לוקח משולש, נוגס, ואז אומר,

"לא ידעתי.

"אני מבין. אצטרך לכופף אותך".

אני לא יכול לקחת אותו לאף מקום.

לפעמים משהו קורה, ואנחנו מרגישים,

שאין לנו את המילים המתאימות, אנחנו לא מצליחים לזקק את ההרגשה.

זה לוקח זמן,

אנחנו מתבגרים ואז מביטים לאחור וחושבים, "זה היה משונה".

או שמשהו קורה, אנחנו מבוגרים, אנחנו רוכשים חברים,

והם שומעים את הסיפור.