La unuaj 200 linioj.
סרטו של ג'ון טרוולטה -
מבוסס על ספר מאת ג'ון טרוולטה -
במאי: ג'ון טרוולטה -
28 בדצמבר 1962 -
נמל התעופה איידלוויילד, ניו יורק -
הייתה זו שעת לילה מאוחרת
והטרמינל היה כמעט ריק.
אימא שלי ראתה תמונה של ליז טיילור בסרט שעמד לצאת
ששמו "אנשים חשובים ביותר"
היא רצתה מעיל כמו שלה,
אבל את המעיל שלה היא קנתה במכירת מרתף של הכנסייה
שבה מכרו עשירים בגדי יד שנייה.
- להתראות, סבתא. - להתראות, יקירי.
אתגעגע אלייך.
להתראות, אימא.
להתראות, מותק.
קריאה אחרונה לטרנס וורלד איירליינס,
טיסה 700 שירות סופר ג'ט רויאל אמבסדור ללונדון.
עלייה למטוס בשער שלוש.
כולם לעלות לסיפון, בבקשה.
הקול במערכת הכריזה נשמע לי מתוחכם מאוד.
דמיינתי שהוא של אישה יפה מאוד,
אולי שחקנית או משהו.
אולי אם אתנהג כמו מרילין מונרו,
סוכן הכרטיסים יושיב אותנו במחלקה הראשונה.
היא אמרה גם שמשקאות הם על חשבון הבית
כשטסים כך.
מובן שלא היה אכפת לי, העיקר שנזכה לטוס.
טרנס וורלד איירליינס, טיסה 393,
שירות סופר קונסטליישן לפיטסבורג,
דייטון, שיקגו, קנזס סיטי,
דנבר ולוס אנג'לס.
עלייה למטוס בשער המערבי.
כולם לעלות לסיפון, בבקשה.
בגופי השתוללה התרגשות
שלא חשתי כמוה מעולם.
הידיעה שבעוד דקות ספורות אמריא לראשונה,
דבר לא השתווה לה.
אפילו משחק ברופא עם הילדים מהשכונה.
וזה אומר הרבה כשמדובר בילד בן שמונה.
אני זוכר הכול לגבי אותו לילה.
העובדה שהאורות בטרמינל היו מעומעמים,
צבע הסמל של חברת התעופה
כשנענו במהירות לכיוון השער המערבי.
נראה שאפילו אמי התרגשה,
אבל אני בטוח שמסיבות שונות לגמרי.
אולי המשקאות בחינם שתקבל
או ההזדמנות לפגוש גבר נאה במטוס.
אמי הייתה בת כ-49 ומושכת ביותר.
עיניים כחולות, שיער יפה
וגזרה טוב לגילה, כך היא אמרה לי.
הייתה לה גזרה טובה עוד יותר אילו לא ילדה אותי בגיל מבוגר כל כך.
ולגברים לא מפריעה בטן קטנה.
היא חשבה שבעיני גברים מסוימים היא סקסית מאוד.
אולי היא תתאהב במישהו מגניב מאוד,
כמו קברניט המטוס או משהו.
היה כיף מאוד ללכת בזריזות בנמל התעופה איידלוויילד.
לא האמנתי שבאמת נטוס הפעם.
ברוב המקרים ביקרנו בנמל התעופה רק כדי ללוות אנשים לטיסות.
פעם אימא שלי באמת טסה לעבודה
בהצגה שהשתתפה בה בפסטיבל קיץ.
אבל הפעם זכיתי להצטרף אליה.
הכול נראה סוריאליסטי מאוד.
לבי השתולל.
נראה שהכול נע בהילוך איטי.
המטוס היה יפהפה.
כסוף ולבן עם שני פסים אדומים
והאותיות טי-דבליו-איי מודפסות בצד.
איזה מחזה מרהיב.
הרוח הקרה נשבה על פניי, אך לא יכלה להפריע לאהבתי הראשונה.
מראה אצילי, רושם חזק ועוצמתי.
זו עמדה להיות חוויה שלא אשכח לעולם.
כשעלינו במדרגות כדי לעלות לסיפון,
הבחנתי בדבר מוזר מאוד.
לא עלו איתנו אנשים רבים למטוס.
למעשה, מעטים מאוד.
אז העמדתי פנים שהטיסה נועדה רק לאמי ולי.
זה היה מיוחד מאוד.
ברוכים הבאים לסיפון. בפנים הרבה יותר חמים.
הדיילת בראש המדרגות הייתה גבוהה ורזה
והיה לה חיוך חמים.
יש לנו גם מפת מקרי חירום בשבילכם.
היה בה משהו שונה.
קשה היה לזהות מה.
בהמשך אימא שלי העמיקה את ההיכרות איתה.
הן כמעט נעשו חברות הכי טובות.
שאלתי אותה למה ליז נראית שונה מנשים אחרות,
אימא שלי אמרה לי שזה מכיוון שיש בה עומק
ועצבות אמיתית בחיים כי הייתה במחנה ריכוז.
כשהמנועים הותנעו בזה אחר זה
ישבתי במה שנראה לי כיסא גדול, רך ונוח.
בקושי שמעתי אותם.
מדחפים גדולים הסתובבו ואש יצאה מצינורות המפלט האחוריים.
ידעתי שזה עידן הסילון,
אבל היה מרגש להיות במטוס
שייקח לו כפליים זמן להגיע משהיה לוקח למטוס סילון,
במיוחד בפעם הראשונה.
אני זוכר ששמרתי את המטבעות שלי בארנק פרחוני שחור.
סבתא שלך, אימא שלי,
נתנה לי את הארנק הפרחוני הזה כדי שאשמור בו כסף.
ועכשיו כדאי שגם אתה תשמור בו כסף
ואז אולי נוכל לצאת לטיול חדש יחד.
נוכל לנסוע לפילדלפיה, להרטפורד.
נוכל לנסוע לבוסטון!
כן.
לא היה דבר נפלא יותר מאשר כשאימא שלי התרגשה ממשהו.
נראה היה שכל העולם מלא אור ותקווה.
בסדר.
בסדר.
התכוונתי לשמור את זה כהפתעה,
אבל אנחנו עוברים ללוס אנג'לס.
באמת?
יש לי חבר במאי מאלנטאון פלייהאוס
שהבטיח שאם נגיע למערב עד פברואר,
הוא ישיג לי עבודה בסרט.
באמת?
אני לא מאמין.
אימא כבר עבדה בכמה עבודות
כניצבת בעברה,
אז זה לא נראה תלוש לגמרי.
היא גם לימדה דרמה בבית ספר
וקודם לכן הייתה לה קריירת תיאטרון מלאה.
וכשהיא לא עבדה, אני הייתי הקהל הכי טוב שלה.
אני כבר חוזר.
אני צריך ללכת לבדוק את הלו"ז שלי.
ממש טסתי מעלה לחדר שלי
שבו החזקתי לוחות זמנים של חברות תעופה.
יונייטד, אמריקן, טי-דבליו-איי.
הנה. "טיסת לילה חד-כיוונית במטוס מדחף.
מחיר מלא, 95 דולר, ילדים, חצי מחיר".
זו הטיסה!
עכשיו נחזור לשעות הטיסות.
"טיסה 393 של טרנס וורלד איירליינס,
ממריאה מנמל התעופה איידלוויילד ב-21:00.
שירות סופר קונסטליישן ללוס אנג'לס
עם עצירות בפיטסבורג,
בדייטון, בשיקגו, בקנזס סיטי, בדנבר ובלוס אנג'לס.
נחיתה ב-15:00 ביום המוחרת".
רק טרנס וורלד איירליינס
מחברת 70 ערים בארצות הברית ו-15 מרכזים מחוץ לארץ.
"בכל הארץ, בכל העולם
סמכו על…
טי-דבליו-איי
טי-דבליו-איי היא הדרך…"
עד שחזרתי למטה,
האור בסלון כבר היה כבוי.
המוזיקה מהרדיו במערכת הסטריאו השמיעה ברוך
את "רעיות ומאהבות" ששר ג'ק ג'ונס.
הסיגריה שלה בערה בחושך, כוס יין לבן לצדה.
ואז חששתי שייתכן שמה שהיא אמרה על מעבר ללוס אנג'לס
אינו נכון.
אולי היא רק חלמה בהקיץ.
נו, מילא.
חשבתי שאוכל לחסוך בכל זאת לטיול קצר.
אולי אביט שוב בלוחות הזמנים.
לסבתא שלי הייתה פלימות' בלוודיר 1957.
אז מצאנו את עצמנו, בדצמבר 1962
בדרך לנמל התעופה איידלוויילד כשאני חושב על טיסה 393.
מתי נגיע?
מותק, כשמד המרחק יגיע ל-62,
נגיע.
היה כיף לראות את לוחות המודעות הגדולים
מכריזים על הזדמנויות שונות שמוצעות,
כמו "טוסו בפאן אם, שבע שעות לפריז".
או "טי-דבליו-איי, הדרך הטובה ביותר לקליפורניה".
ואני הייתי במטוס
בדרך לאחד היעדים הרחוקים ביותר שחברת התעופה מציעה.
היו בסך הכול כ-15 אנשים בקטע הטיסה הראשון.
חבשתי כובע ציידים ששכחתי להסיר,
כנראה כי נכנסנו מהקור.
כך או אחרת, כך נראיתי בהמראה.
הרגשתי שאמי שמחה בשבילי,
אך באותו הרגע היא המתינה בקוצר רוח להמראה
כדי שתוכל לעשן סיגריה ולשתות את המשקה שלה.
נהניתי מאוד לראות אש נפלטת מאחורי המנועים.
במגזין הטיסה היה כתוב
שככה זה במנועי מדחף.
"בואי לטוס איתי
בואי נטוס, בואי נטוס הרחק
אם מתחשק לך משקה אקזוטי
יש בר הרחק בבומביי…"
כשנסענו במהירות במסלול ההמראה השתלטה עליי תחושה סוריאליסטית שוב.
ובאותו הרגע עזב המטוס את הקרקע.
אני לא מאמין שאני טס.
אמי הביטה ישר קדימה
ואז פנתה אליי וחייכה.
כך אזכור את אמי תמיד.
התחושה בהמראה הייתה עדינה הרבה יותר משציפיתי.
משום מה, כל מה שקרה באותו ערב עד אותו הרגע
נראה מושלם.
במשך שנים, לא משנה איזו חוויה שלילית חוויתי,
מהרגע שיצאתי לנמל התעופה
ועד שהגעתי ליעד שלי,
החיים נראו בטוחים והייתי מאושר.
אימא שלי אהבה לשתות מנהטן,
אבל אני אהבתי קוקה קולה.
ליז צצה ליד המושבים שלנו.
מה אוכל להציע לכם לשתות?
- אפשר לקבל קולה? - ודאי.
- אשמח למנהטן. - בשמחה.
No comments yet. Be the first to leave one.