The first 200 lines.
בהתחלה, חשבו שמשהו לא בסדר עם העיניים שלי.
אחת או שתיים? -אחת.
מה לא הייתי נותן כדי שזה יהיה מקרה קלאסי של גלאוקומה.
בסדר, סיימנו.
כי זמן קצר לאחר מכן...
התחלתי לשמוע את הקולות.
לכיוון הזה. -אדם.
אל תלך לכיוון הזה.
תקשיב. -קדימה. אתה יכול לעשות זאת.
אדם.
אני בטוח שהם סיפרו לך על הבישול.
תקראי לזה איך שתרצי. הסחת דעת, טיפול עצמי, לא משנה.
אבל זה היה הדבר היחיד שהצליח להשתיק אותם.
אתה בסדר?
ואל תאשימי את אמא שלי על כך שהיא לא הבינה את זה מוקדם יותר.
היו לה הרבה דברים על הראש בשנתיים האחרונות.
כשאבא שלי החליט
שכל עניין האבהות מחבל ביצירתיות שלו,
נאלצנו לקחת את כריך החרא שהגישו לנו ולהפוך אותו לאכיל.
אז, בישלתי.
ובישלתי.
והארוחות הפכו לתרומה שלי לסיפור העמדה הנחותה שלנו.
מותק, זה מעדן.
חוץ מזה, נעשיתי ממש טוב בזה.
זאת בדיוק הכמות הנכונה של כמון.
ואז פול עבר לגור איתנו.
זה מעניין.
זה ממש מעולה, מותק. אני מתה על זה.
הבית, כפי שהכרתי אותו, הפך לנחלת העבר.
אז יצאתי ממנו לעיתים קרובות.
המחשבה על לימודים בבית הספר לבישול בסתיו הבא היתה כמו נווה מדבר
מההרגשה שהמוח שלי הופך לאט למכולת אשפה נשרפת.
רק הייתי צריך להתמקד במטרה ולהעביר את הזמן.
כמה קשה כבר יכול להיות להסתיר את השיגעון שנובט בי
מהמערכת האקולוגית העוינת שהיא התיכון?
תראה. סוף סוף הזמינו אותנו לאחת המסיבות של שרה.
אסור לנו לפספס אותה, גבר. אתה בא, נכון?
אני אבוא לאסוף אותך הערב?
מי זאת?
שרה? אהבת חיי?
זאת אומרת, במשך זמן מה, הם היו רק קולות.
כן, נכון. שרה.
אז, ההורים שלי בניסיון פרידה נוסף, לא משנה.
אבל אגרום להם להרגיש אשמים כדי שיתנו לי את המכונית.
מה אתה אומר, בשביל המסיבה?
אני אומר לך, אני חושב שהלילה...
אדם.
אדם, היי.
כאן.
מה? -תיזהר, החרא הזה הוא כמו לבה.
סליחה. -מה אתה עושה?
ממש כאן, אדם.
טוד.
אדם.
אנחנו צריכים ללכת עכשיו.
אל תדאג, בוס. אנחנו מטפלים בעניין.
תעשה משהו, בבקשה!
זה כואב! זה כואב!
היי, ילד. ילד!
אתה רוצה שנשמור על התחת הצנום שלך או מה? תתחפף.
אדם, לך.
תירגע, בן. תירגע.
פשוט תירגע, בן. תירגע... הכול בסדר.
תירגע, בן. תירגע.
עזוב אותי! -רק תנשום.
פשוט תירגע.
תירגע. תירגע. רק תנשום.
הם קראו לזה ההתקף הפסיכוטי הראשון שלי.
שלום. -ואז גילינו בדיוק מה אני.
סכיזופרניה, הפרעה נפשית כרונית
שבה החולה מאבד אחיזה במציאות,
וכתוצאה, מפתח הזיות ויזואליות ושמיעתיות,
פרנויה, אשליות.
ומכאן מופע הבידור בשיעור כימיה.
מנת חרא גדושה, בעיקרון.
זה אף פעם לא ייעלם, אף פעם לא יהיה נורמלי.
הסוף.
קודם כול, סילקו אותי מבית הספר.
היי, אתה עדיין הולך למסיבה של שרה בסוף השבוע הבא?
הכוויה של טוד היתה כל כך חמורה, שנאלצו לטפל בה בשתלי עור מהתחת שלו.
איפה כותונת המשוגעים שלך, דפוק?
עכשיו הוא שונא אותי.
היי, קדימה, חבר'ה, לכו לכיתה. -דפוק.
כולם שונאים אותי.
ואז פול החביא את כל הסכינים.
אני פשוט אומר זאת.
אולי אנחנו צריכים לשלוח אותו למקום שבו יידעו איך לטפל בו.
מבחינה מקצועית.
רק תגיד לי מתי להתחיל לפצח גולגולות, ילד.
נשימות עמוקות, אדם. כוונותיהם טובות.
נראה שהאימהות בשכונה מתאמנות לקראת ריצת עשרת הקילומטרים.
רוצה לראות?
אחרי שהם הופיעו, הם לא נעלמו שוב.
כמו חבורה של שותפים לדירה שאין מנוס מהם.
זאת רבקה.
היא סוג של דלאי לאמה בשילוב פסטיבל קואצ'לה.
תמיד במצב זן.
למען האמת, היא לא ממש מפריעה לי.
ויש גם את שומר הראש, שאין צורך להסביר את קיומו.
הוא חמום מוח אבל נאמן.
אתה תמיד צריך לשמור על עצמך.
ואחרון חביב, יש את חואקין.
הוא כמו החבר הכי טוב החרמן מסרטי נעורים של שנות התשעים,
שהולך אחריך לכל מקום ואומר את כל המחשבות שלך ללא חסמים.
אני יודע.
זה הרבה.
בשלב הזה את נכנסת לתמונה. עכשיו, כשאמא שלי יצאה לחיפוש חסר תקווה אחר תרופה.
ממש כמו כל האימהות השוגות באשליות שפגשנו לאורך הדרך,
שיושבות באותם חדרי המתנה, ושמות את מבטחן באותם רופאים,
מתחננות בשקט לאותו דבר:
"תרפא את הילד שלי".
אביליפיי. ריספרדל.
קלוזאפין. סטלאזין.
ניסיתי כל קוקטייל תרופות שתוכל להעלות בדעתך.
יש שינוי כלשהו?
לא.
ובכל זאת, איכשהו, אמא שלי לא אמרה נואש.
זה הופך אותה ליחידה בינינו. כנראה.
אובחנתם כחולי סכיזופרניה?
יש סוף סוף טיפול חדש לסכיזופרניה... טוזאפרקס
ובכן, זה המצב.
כל הסיפור העצוב.
קחי אותו או זרקי אותו.
או אולי פשוט תזרקי אותו.
כי בואי נהיה כנים, הסיבה היחידה שאנחנו כאן
היא כי אין מנוס מהעקשנות של אמא שלי.
ואני לא מנסה ללכלך על מפעל חייך או משהו,
אבל אני חבר במועדון צמרת שנקרא "עמיד לטיפול".
מה שאומר שכנראה לא יהיה לנו רגע של "זאת לא אשמתך"
כמו ב"סיפורו של ויל האנטינג".
אז למה שלא תסרבי בשקט לקבל אותי לניסוי התרופתי הזה
ותחסכי משנינו את האכזבה?
בסדר?
שמו המלא של החולה: אדם פטראזלי
מעמד הבקשה: אושרה
בסדר, מותק, אנחנו צריכים ללכת.
טוזאפרקס
אמרתי לך, אני לא אהיה שפן ניסוי של אף אחד.
אנחנו לא יודעים מה יקרה אם אקח את זה.
אולי תתחיל להרגיש יותר טוב.
אולי תתחיל לצאת קצת יותר מהמיטה.
זה מה שיכול לקרות. -טוב, אבל מה אם כל השיער ינשור לי?
מה אם אני אתעוור? אולי זה רעל?
מותק, מי ירצה להרעיל אותך?
אנחנו מוכנים. -בסדר, אנחנו כבר יורדים.
קדימה. יש לי הרגשה ממש טובה בקשר לזה.
אל תבגוד בנו, אחי.
אני יכול פשוט לקחת אותה אחר כך? -בסדר.
תתלבש.
אנחנו חייבים לנסוע לברזיל.
נראה כאילו זה יכול להיות נחמד.
סנט אגאתה בית ספר קתולי
אבל אני אפילו לא קתולי.
הקתוליות כאן היא רק נוכחות בכל מקרה.
אני שמחה להכיר אותך סוף סוף, מר פטראזלי.
גם אותך.
תוריד את זה.
אני שמחה שכולכם יכולתם להגיע לכאן.
כן, טוב, האיש היחיד שלא יכול לדחות אותך הוא ישו, נכון?
אני חושבת שמה שהוא מתכוון לומר זה שאנחנו
מעריכים מאוד שאת שוקלת לקבל את אדם באמצע שנת הלימודים.
אדוננו מאמץ לחיקו את כל הילדים, אפילו את אלה בעלי הקשיים.
זה חשוב לנו...
בחייך, ילד. תן לי לטפל בה בשבילך.
זאת לא יותר מטרחה. -אנחנו רוצים לתת להם את הכלים ל...
איך שאתה רוצה.
קרה משהו? -לא.
פשוט מדהים.
ממש מפגן ראווה.
כן, בסנט אגאתה לומדים הטובים ביותר והמבריקים ביותר.
האחות קתרין מ' פיטרסון
לא רק בין בתי הספר באזור שלנו, אלא בכל המחוז.
וזה לא נעצר בזה.
גם ליושרה מוסרית ורוחנית יש חשיבות עליונה.
כידוע לכם, קבלתו של אדם למוסד אקדמי מכובד כמו זה
תהיה מותנית.
הציפיות האלה נדרשות ממנו ללא קשר לבעיות הרפואיות שלו.
זאת לא תהיה בעיה.
נכון? אדם? -כן, נכון.
אני מוכן להצטיין בכל החזיתות.
כתוב כאן...
שאדם החל לאחרונה להשתתף בניסוי רפואי כדי לעזור לטפל במחלתו.
כן, הוא רק התחיל.
ואיך אתה מרגיש?
אני מרגיש אש.
ובכן...
נוכל לקבל את אדם.
בתנאי שהוא ישמור על ממוצע ציונים של 87 אחוז לפחות,
וישיג ציון גבוה מתשעים אחוזים במבחן השוואת הביצועים השנתי.
לסיום, נזדקק לעדכונים חודשיים ביחס לטיפולו הפסיכיאטרי, כמובן.
זאת לא תהיה בעיה.
תודה רבה לך מקרב לב.
אתם תשמרו על דיסקרטיות, נכון?
היתה לנו בעיית בריונות בבית הספר הקודם שלו.
אולי זה יהיה למוטב. אין צורך להבהיל איש.
בסדר, תודה. אדם.
אדם?
אני צריך ללכת לשירותים.
רק רגע.
היי.
No comments yet. Be the first to leave one.