Dodge City

מלחמת האזרחים הסתיימה. הצבאות פוזרו,

האומה פונה עתה לבניית המערב.

קנזס, 1866

הנה ציון דרך 37, אדוני.

37 קילומטר בשעה ו-14 דקות.

-רבותיי, היא בהחלט נעה. -הנהג מנסה לשבור שיא.

אני בספק אם נצליח לנסוע כל כך מהר באופן קבוע.

למה לא? אם הרכבת הזאת יכולה, גם השאר יוכלו.

בהנחה ששווה למהר כדי להגיע לעיירה החדשה של קולונל דודג'.

חכה ותראה. כרגע זו רק התחנה האחרונה,

אבל בעוד כמה שנים, זה ישתלם לרכבת שלך...

-יותר מכל עיירה מערבית לשיקגו. -אני מקווה שאתה צודק.

אתה טוען ככה כבר חמש שנים.

ולמה לא? בניתי את העיר הזאת משתי מכלאות חזירים ובור מים.

מה הגודל שלה כעת, קולונל?

במפקד התושבים האחרון היו שלושה בורות מים.

תראו, הנה המרכבה מוויצ'יטה.

מעתה והלאה אנחנו נוביל את הדואר.

תקשיב לקנקן התה השורק הזה, כבר אין לה אוויר.

-בוא נגרום לה לרוץ. -כדאי שתתחיל להצליף.

-וילי. -כן, בוס?

לך תגיד לנהג שאם המרכבה משיגה אותנו, הוא מפוטר.

כן, אדוני. ואם הרכבת הזאת תיסע מהר יותר,

אני אקום ואלך, כי אני לא אוהב את הנמרצות הזאת.

הוא עושה הצגה טובה, תודו.

-נשיג אותו. -כדאי שנצבור מהירות.

-הנה הוא הולך. -השגנו אותו, השגנו אותו.

שלום. נתראה בעיירה.

רבותיי, זהו סמל לעתידה של אמריקה. קידמה.

אנשי ברזל וסוסי ברזל. אי אפשר לנצח אותם.

שדים בני מזל. לא עושים כלום חוץ מלאכול ולישון.

נכון, וההבדל היחיד בינם לבינך הוא זוג קרניים.

תשתוק.

וייד, בוא נצוד כמה.

לא, גמרנו להרוג תאואים, בחורים.

זה סוף המסילה, וסופו של החוזה שלנו.

חוץ מזה, קבענו פגישה, זוכרים? בואו.

הנה הפרנסה שלנו לחצי השנה הקרובה.

אז ככה נראה קטר. כמו קנקן קפה על גלגלים.

בואו נברך לשלום את הקולונל.

-שלום, קולונל. מה שלומך? -בסדר גמור, בני.

-נתראה בקרוב. -נהיה שם.

דודג', אתה מכיר כל אחד בקנזס.

הם עבדו בשבילנו, צדו תאואים כדי להאכיל את הבנאים.

האירי הצעיר הוא וייד האטון. פגשתי אותו במלחמה.

הוא נלחם עבור המורדים בחיל הפרשים של ג'ב סטיוארט.

היה בכל מקום, עשה הכל. הוא מעין נווד.

צריך כל מיני אנשים כדי לבנות מסילת רכבת, אה?

לא, אדוני. רק כמה אירים כמונו.

-בחורים, אנחנו יוצאים לדרך. -תשמרו שהעורות לא יחליקו.

-עומדים לצאת לדרך. -שהנהגים יישארו קרובים.

-מוכנים לצאת ברגע שתגיד, ג'ף. -טוב, לנוע מהר!

-מי מביניכם הוא ג'ף סורט? -אני. למה?

אני ג'ון ברלו. הממונה על ענייני האינדיאנים מטעם קנזס.

-אתם עצורים. שלושתכם. -למה?

הרג בלתי חוקי של תאואים ומכירת עורם.

מצאנו את התאואים האלו על אדמה חופשית, בדיוק כמוהו.

יש לו רישיון לספק בשר לבוני המסילה.

לכם יש רישיון כזה?

-זה העסק שלך? -זה הפך להיות העסק שלי...

ברגע שגיליתי שאתם יורים בתאואים בשטח אינדיאני,

ומשאירים את הבשר להירקב בשמש.

כשהאינדיאנים מחו, יריתם בהם בדם קר.

-זה נמשך כל החורף. -ורק עכשיו השגתם אותנו?

לא רצינו להשיג אתכם. רק ספרנו כמה חיות הרגתם.

שקרן. היית דואג שיעצרו אותנו מזמן אם היית יודע.

למה? זה נראה רעיון טוב לתת לכם לעבוד קשה...

על עיבוד העורות, לפני שיתפסו אתכם.

אז בגלל זה חיכית כל כך הרבה זמן.

עדיף שהאינדיאנים יקבלו את העורות במצב ראוי למכירה.

בסדר, האטון.

אבל אני מקווה שתישאר בקנזס עוד הרבה זמן.

כי נגבה מחיר על כל אחד מהעורות, ונגבה אותו במלואו.

בטח, אם תהיה בסביבה, חפש אותנו.

טוב, בחורים.

-תודה, טקס. -ברכותיי.

תודה, ראסטי. וייד, עזרת מאוד בבניית המסילה.

עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. צריך שזה ישתלם.

זה תפקידך.

לא, יש לי עבודה משלי. אנחנו ממשיכים מערבה.

אני רוצה שתהיה אחראי כאן, שתעזור לבנות את העיירה.

לא. אנחנו בדרך לטקסס. נוביל בקר וניפגש עם המסילה שלך.

חוץ מזה, אם נישאר כאן, שני אלה ייעשו מתורבתים.

כדאי שנסתלק מכאן לפני שהוא יתחיל לאכול בסכין ומזלג.

בסכין, בכל אופן.

אין סיכוי להשאיר כאן את וייד, הוא האיש הכי נייד שראית אי פעם.

הוא שירת בצבא האנגלי בהודו, ואז הסתבך באיזו מהפכה בקובה,

ואז הוא התחיל להוביל בקר בטקסס, לפני שהוא התגייס למלחמה.

אז או שהוא הנווד הכי דגול אי פעם, או השקרן הכי גדול.

לעונג הוא לי להציג בפניכם...

את האדם שאיפשר את הקידמה הזאת:

קולונל דודג'.

גבירותיי ורבותיי,

היום נכתב פרק חשוב בהיסטוריה,

ואנו גאים, ובצדק,

להביא את מסילת הרכבת הזו למסוף המערבי ביותר במדינה.

יום יבוא, ואני מאמין שיהיה זה בעתיד הקרוב,

ותקום עיר גדולה במקום שבו אנו עומדים.

עיר שתייצג את כל מה שמייצג המערב:

הגינות, אומץ לב, מוסר ותרבות.

עיר שבה יהיו כל מידותיה הטובות של הציוויליזציה,

אני רואה מטרופולין של בתים, כנסיות, בתי ספר.

עיר נאה והגונה, שתהפוך לפרח הערבה.

עיר ששמה...

-ששמה... -כן, קולונל,

איך אתה בדיוק מתכוון לקרוא למטרופולין המושלם הזה?

איך נקרא לה?

קרא לה על שם האיש שאיפשר לה להתקיים. דודג' סיטי.

נכון. דודג' סיטי יהיה שמה.

דודג' סיטי, קנזס, 1872 מרכז הבקר העולמי,

ובבל של הספר האמריקני,

מלאה במתיישבים, גנבים ואקדוחנים.

דודג' סיטי, מתפלשת בעושרם של נתיבי הבקר הגדולים של טקסס,

העיר שלא ידעה מוסר, אלא רק מזומנים והרג.

מסבאת אימפריאל

מסבאת הבוקרים

אולם השעשועים "עילית"

מסבאת "הגבירה העליזה"

משרד השריף סגור

היי, תדאגו שהבקר יקבל הרבה מלח.

ככל שישתו יותר, ישקלו יותר.

עסקי הבקר הם משהו משהו.

הם באים לדודג' סיטי מכל העולם, נכון?

כמעט, בן. תחזיק את הסוס שלי.

רגע אחד. אתה לא יכול לשלוח את הבקר. איפה הכסף שלי?

אתה תקבל אותו. תפסיק לדאוג.

אין לך זכות לשלוח את הבקר לפני שאקבל תשלום. 15 אלף במזומן.

ככה סיכמנו.

אני לא יכול לרוץ לבנק בכל פעם שהרכבת עוזבת.

יש הרבה מגדלי בקר שיבטחו בי, אם אתה לא מעוניין.

אולי פעם הם בטחו בך, סורט.

אבל לא מאז מה שקרה לסאם צ'ייפין וקיט ספראול.

גם הם בטחו בך, לא? אבל לא אני.

אני בא אליך הערב כדי לגבות.

תכין לי את הכסף, או שאגרום למעצרך.

כשאתה מתעסק עם טיפוסים כאלה, עליך לעמוד על שלך.

-הם לא שווים כלום. -בטח, אבא, אבל נוכל לטפל בהם.

תחזיק את הסוס שלי. זה ייקח לי רק דקה.

אל תמהר, אבא. אבל תשיג את כל מה שמגיע לנו.

בואו, בחורים, זה המקום.

-את נראית נהדר בשמלה הזו, רובי. -תודה.

-למזל. -אתה לא צריך יותר.

נכון, אני לא. לא כל עוד יש לי אותך.

עכשיו תורי.

-סורט, בדיוק חיפשתי אותך. -שלום, מאט.

-אתה מוכן בשבילי? -הייתי בדרך להביא כסף.

-אני אבוא איתך. -תוכל לחכות? יש לי כמה עניינים.

לא אכפת לי, אבל שלא תנסה לברוח לי.

-זאת ההזדמנות האחרונה שלך. -אל תדאג.

אני כבר דואג לך. בוא תרטיב את הגרון.

-היי, ג'ק. -כן, אדוני?

תן למר קול כל מה שהוא רוצה, על חשבון הבית.

-מה תרצה, מר קול? -כוס בירה, בבקשה.

כן, אדוני.

שלחנו היום כמה שוורים נאים, מה?

היו נראים טוב יותר אם הייתם משלמים.

מה זאת אומרת? תמיד שילמנו, לא?

-לא ממה ששמעתי. -אולי שמעת יותר מדי דיבורים.

אולי, ואולי לא.

אתה קורא לי שקרן?

אני לא קורא לך שום דבר, יאנסי.

-בעצם, אני מעדיף שלא נדבר בכלל. -אל תיגע באקדח!

...בתקווה לתחיית המתים,

אבינו שבשמים, יתקדש שמך,

תבוא מלכותך, ייעשה רצונך כמו בשמים, כן בארץ.

את לחם חוקנו תן לנו יום יום,

וסלח לנו את חובותינו כי סולחים גם אנחנו לכל החייב לנו,

ואל תביאנו לידי ניסיון כי אם הצילנו מן הרע. אמן.

לאבד אותו כך...

זה כל כך אכזרי, כל כך מיותר.

הבטחת שלא תבכי, אמא.

-ג'ון, תדאג בבקשה לגברת קול. -אתה לא חייב, מר אורת'.

-אני יכול לדאוג לה. -נכון מאוד, הארי.

אתה עכשיו הגבר במשפחה.

הלוויה נגמרה. הנה האיש שלך, מרשל. הגש את הצו.

הגיע הזמן לתפוס את הגורילות האלה.

-למה אתה מחכה? קדימה. -אל תדחף אותי. אני יודע מה לעשות.

-שלום, מרשל. -יאנסי...

יש לי צו מעצר נגדך בעוון רצח מאט קול.

אז למה שלא תגיש לי אותו? למה אתה מחכה?

-אכפת לך לחזור איתי לעיירה? -כן.

זה בסדר, יאנסי. תרכוב עם המרשל.

בטח, מרשל. בוא.

קדימה, בחורים. קדימה, אל. אחרי הכל, חוק הוא חוק.

רק רגע, מרשל. הנה הכרכרה שלך.

-רק רגע אחד! -תכניסו אותו. מהר!

החוק הוא לצדי...

קדימה, בחורים, נלווה אותו אל מחוץ לעיר כמו שצריך.

מה הטעם לנסות ולהפוך את דודג' סיטי לעיר הגונה?

האנשים של סורט מבריחים את המתיישבים שומרי החוק.

הם ממשיכים לוויצ'יטה או לקנזס סיטי.

אני אומר לך, אלן, אנחנו בושה וכלימה לאמריקה.

יודעת מה כותבים בעיתונים של ניו יורק?

החוק לא קיים מערבית לשיקגו. ומערבית לדודג', אלוהים לא קיים.

אני חוששת שהם לא טועים בהרבה.

נשים כבר לא יכולות ללכת ברחוב בבטחה.

ובאשר לילדים, הייתי מעדיפה שלי ואבי לא היו באים לגור איתנו.

הם יהיו בסדר, אלא אם כן הם עיקשים כמו אביהם.

לא שמענו מהם מילה מאז שהם הגיעו לטקסס.

מתי הם יגיעו הנה, לדעתך?