Miguel Ángel Blanco: Las 48 horas que lo cambiaron todo

‫אני זוכר בדיוק איפה הייתי.‬

‫חירות!‬

‫רק ברגעים של התקוממות גדולה,‬

‫באירועים רציניים מאוד,‬ ‫אנחנו יכולים להגיד את המשפט הזה.‬

‫"אני זוכר בדיוק."‬

‫הלוואי שזו הייתה הפעם האחרונה‬ ‫שנאלצנו לצאת לרחובות.‬

‫הם צריכים להפסיק. נמאס.‬

‫זה לא בסדר. אנחנו מתביישים‬ ‫להגיד שאנחנו בסקים.‬

‫יש בתוכנו כאב ש…‬

‫אני בקושי יכולה לדבר.‬

‫ארגון אט"א שוב חטף מישהו.‬

‫הם מאיימים להרוג את בן הערובה‬ ‫בתוך 48 שעות.‬

‫הקורבן הוא מיגל אנחל בלנקו גרידו.‬

‫המשטרה הלאומית והמשמר האזרחי‬ ‫הקימו מרכז…‬

‫שוב אנחנו מזועזעים מחדשות על חטיפה.‬ ‫מיגל אנחל בלנקו…‬

‫ארגון הטרור אט"א, כפי שאתם כבר יודעים,‬

‫הציב למדינה אולטימטום של "הכול או כלום"‬

‫הכולל חטיפה, איום ברצח ודדליין ספציפי…‬

‫בקיץ 1997‬

‫קרה אחד האירועים החשובים האלה‬ ‫ששינו הכול.‬

‫ערוצי הטלוויזיה פתחו את מהדורות החדשות‬ ‫בפעולה חדשה‬

‫של ארגון הטרור אט"א.‬

‫אבל הפעם…‬

‫הפעם זה היה שונה.‬

‫כי אתם זוכרים בדיוק איפה הייתם‬

‫כששמעתם על מיגל אנחל בלנקו, נכון?‬

‫אלוהים…‬

‫בכנות, כשאני חושב על זה,‬

‫אני מרגיש את אותו עצב ואת אותו זעזוע.‬

‫- הוד מעלתו המלך -‬

‫כולנו זוכרים כמעט כל פרט על איפה שהיינו,‬

‫מה עשינו, מה הרגשנו…‬

‫אני זוכרת שאימא שלי אמרה לי‬

‫שמיגל אנחל יצא מהבית קצת מוקדם‬

‫כי הייתה לו פגישה ב-16:00,‬ ‫והוא רצה להגיע בזמן.‬

‫- ארמואה -‬

‫אנחנו קוראים לו "מיגל". מיגל אנחל, טוב,‬

‫זה בא אחר כך…‬ ‫אבל בשבילנו הוא היה "מיגל".‬

‫אני זוכר את זה‬ ‫כאילו זה קרה לפני כמה ימים.‬

‫אי אפשר לשכוח את אותו עשרה ביולי,‬ ‫את אותו יום חמישי.‬

‫אז ב-15:30… כולם היו דייקנים בדרך כלל,‬

‫ומיגל תמיד הגיע בזמן.‬

‫זה היה קצת מוזר.‬

‫"מיגל לא הגיע", ב-15:40.‬ ‫"הוא בטח נתקע איפשהו."‬

‫הוא נפרד לשלום כמו בכל יום,‬ ‫ופתאום, ב-16:40,‬

‫"אמן קונסולטינג" התקשרו וביקשו את אחי,‬

‫כי הוא לא הגיע.‬

‫אימא שלי הופתעה. היא אמרה,‬

‫"מוזר. הוא אפילו יצא עשר דקות לפני הזמן‬

‫"למקרה שיצוץ משהו בדרך."‬

‫זה נראה לנו קצת משונה. הוא לא הגיע.‬

‫- אמן קונסולטינג רואי חשבון -‬

‫ב-16:30 הם התקשרו אליה שוב‬ ‫ואמרו שהוא עדיין לא הגיע.‬

‫ואימא שלי אמרה לי שהיא פחדה מיד‬ ‫מהנורא מכול.‬

‫אז היא התקשרה לבית החולים מנדרו,‬

‫שהכי קרוב לארמואה,‬

‫כדי לראות אם מישהו בשם מיגל אנחל בלנקו‬ ‫אושפז שם.‬

‫והם אישרו שהם לא אשפזו אף אחד בשם הזה.‬

‫הקולגות שלי בארנני‬ ‫התקשרו ואמרו שהם קיבלו שיחה‬

‫בשביל אגין אירטיה, בשם אט"א,‬

‫ונאמר שהם חטפו חבר מועצה,‬

‫ושאם הוא לא ישוחרר בתוך 48 שעות,‬ ‫הם יהרגו אותו.‬

‫אז יצרתי קשר עם משרד הפנים.‬

‫הגעתי למשרד שלי, וכבר היו כמה הפרעות,‬

‫אנשים שאמרו לי…‬

‫- חיימה מאיור אורחה‬ ‫שר הפנים לשעבר -‬

‫נתנו לי פתק שבו נכתב‬

‫שנראה שהייתה חטיפה.‬

‫אז נפגשתי עם מאנו ופרננדו.‬

‫מאנו הגיטריסט. פרננדו הפסנתרן.‬

‫ואז מאנו…‬

‫באותו זמן‬

‫הוא גילה שקרה משהו כי הוא שמע את זה ברדיו.‬

‫ורצנו לבית של מיגל.‬

‫גרתי במעונות בלונדון באותה תקופה.‬

‫הייתי אמורה להישאר שם עד ספטמבר.‬

‫והתקשר אליי חבר במעונות.‬

‫העבירו את השיחה ואמרו, "תתקשרי הביתה."‬

‫אמרתי, "אני יוצאת, אתקשר כשאחזור."‬

‫ואמרתי, "לא. תתקשרי עכשיו. זה דחוף."‬

‫הייתי באולם העמודים בארמון מונקלואה.‬

‫העוזר שלי נתן לי פתק.‬

‫פתחתי אותו וראיתי,‬

‫"חבר מועצה מהמפלגה העממית נחטף בארמואה."‬

‫וקונסואלו, אימא שלו, הייתה שם,‬ ‫מרימר דיאס, החברה שלו,‬

‫ורמון חאורגי היה שם,‬

‫מזכ"ל המפלגה הסוציאליסטית‬ ‫של חבל הבסקים דאז,‬

‫ובשלב מסוים רמון חאורגי לקח אותנו הצידה.‬

‫מעולם לא דיברתי איתו קודם לכן.‬

‫והוא אמר, "אין תקווה.‬ ‫הם יהרגו את החבר שלכם."‬

‫מיגל אנחל בלנקו:‬ ‫48 השעות ששינו את פני ספרד -‬

‫- קריינות מאת יון סיסטיאגה -‬

‫שנה טובה, 1997!‬

‫זו ספרד ב-1997,‬

‫שנת הפתיחה של הגוגנהיים,‬ ‫השנה שבה הנסיכה כריסטינה התחתנה.‬

‫אני מסכימה.‬

‫וראש הממשלה חוסה מריה אסנר‬ ‫אמר "ספרד במצב מצוין."‬

‫ספרד ההיא הייתה שונה לחלוטין.‬

‫רק למעטים היה טלפון סלולרי,‬

‫בבתים לא היה ויי-פיי‬ ‫והרשתות החברתיות לא הומצאו.‬

‫רבים מאיתנו היו מרוסקים‬ ‫כי מיגל אינדוראין, שזכה ב"טור" חמש פעמים,‬

‫הכריז על פרישתו.‬

‫היה קיץ, והברים בחופים התפצלו‬

‫בין "קוראסון פרטיו" של אלחנדרו סאנס‬

‫לבין "לה פלאקה" של קלמרו.‬

‫עד לנקודה הזאת באותה שנה‬ ‫אט"א כבר הרגו תשעה אנשים.‬

‫למעשה, ב-30 השנים החולפות‬ ‫הם רצחו כמעט 800 אנשים‬

‫בשם עצמאות הבסקים.‬

‫מדי יום בישרו כותרות החדשות‬

‫על מתקפותיהם או על מעצרי טרוריסטים.‬

‫שש מאות מהם היו בבתי סוהר‬ ‫בספרד ובצרפת באותה שנה.‬

‫הייתי בן 29, באותו גיל של מיגל אנחל בלנקו,‬

‫וסיקרתי את המלחמות הראשונות שלי כעיתונאי.‬

‫אבל חזרתי הביתה, לחבל הבסקים,‬

‫ועדיין דיברתי על מוות, חושך, הלם ודם.‬

‫שפה שנתנה לי תחושה מוכרת בתור בסקי.‬

‫- אמבולנס -‬

‫אט"א ביקשו דבר בלתי אפשרי, והם ידעו את זה.‬

‫דבר אכזרי ומעוות.‬

‫אם הממשלה לא תעביר את אסיריה‬

‫לחבל הבסקים בתוך יומיים,‬

‫הם יהרגו את חבר המועצה הצעיר‬ ‫מהמפלגה העממית.‬

‫- מספיק! -‬

‫נשאר רק לחכות.‬

‫נשארו רק רחמים.‬

‫ארבעים ושמונה השעות שישנו הכול התחילו.‬

‫- יום חמישי‬ ‫16:00 -‬

‫אנו קוטעים את רצף השידורים כדי לעדכן אתכם‬

‫שיש ראיות חזקות‬

‫לחטיפה אפשרית מצד ארגון אט"א.‬

‫זה היה עוד אחר צהריים בחדר חדשות קטנטן,‬ ‫עם שני אנשים.‬

‫והיה לנו הרגל…‬

‫אחד המקורות הכי טובים שלנו היה הסקאנר,‬

‫מכשיר שהבאנו ממדינה אחרת,‬ ‫שסרק תדרים משטרתיים.‬

‫באותו אחר צהריים,‬ ‫אני זוכר מצוין שהייתה מהומה.‬

‫שמענו דיבורים של המשטרה,‬

‫הם דיברו על אזור אייבר, ארמואה…‬ ‫אמרתי, "משהו מוזר קורה פה."‬

‫השופט גרסיה-קסטיון‬ ‫הוא שופט תורן בבית המשפט הלאומי.‬

‫הוא פתח…‬

‫הודיעו לנו על חטיפה בחבל הבסקים‬

‫של חבר מועצה מהמפלגה העממית,‬

‫ושנראה שמדובר בסחיטה כלפי המדינה.‬

‫מטוס צבאי הטיס אותי מיד‬ ‫לנמל התאופה סונדיקה בבילבאו.‬

‫היינו בדרך חזרה לדונוסטי.‬

‫עצרנו בתחנת רענון לקפה,‬

‫ושם התחילו להגיע ידיעות,‬ ‫עדיין לא היה משהו ודאי,‬

‫אבל ברור שמשהו קרה.‬

‫אני זוכר שעורך החדשות שלנו אמר לי,‬

‫"קח בגדים וצא לדרך.‬ ‫נתנו לילד הזה 48 שעות."‬

‫ואני חושב שהגעתי לבילבאו.‬

‫כן, הייתה לנו שיחה,‬

‫ואז הצטרפת אלינו בצהריים.‬

‫ועשינו עוד שחזור בעזרת הצילומים,‬

‫והתחלנו לשקול את שעות העבודה הבאות.‬

‫בדיווח הראשון שראינו‬ ‫בטלוויזיה הממלכתית אמרו‬

‫שחבר מועצה צעיר מהמפלגה העממית‬ ‫מאייבר נחטף.‬

‫כולנו הסתכלנו זה על זה,‬

‫כי אני הייתי חבר מועצה צעיר‬ ‫מהמפלגה העממית מאייבר.‬

‫שמעתי על החטיפה של מיגל אנחל‬

‫כי חבר לשעבר ללימודים באוניברסיטה‬ ‫עבר ואמר,‬

‫"אלוהים, לואיס, כמה נבהלתי.‬ ‫חשבתי שחטפו אותך."‬

‫אמרתי, "חטפו אותי?"‬

‫"כן, הרגע שמעתי ברדיו‬

‫"שחבר מועצה צעיר מארמואה נחטף."‬

‫התקשרתי לאימא שלי ואמרתי,‬

‫"אימא, אני לא יודע אם שמעת את החדשות,‬ ‫אבל זה לא אני."‬

‫היא שאלה, "מה קרה?‬ ‫חטפו חבר מועצה צעיר מהמפלגה העממית.‬

‫"אמרו שהוא מאייבר, אבל זה לא אני."‬

‫הגיעה ניידת של הארצאינצה‬

‫ונשארה עם המשפחה עד הסוף.‬

‫הם השתלטו על הבית ועל הטלפון ואמרו,‬

‫"אנחנו מציעים לכם לא לראות טלוויזיה.‬ ‫אנחנו נענה לטלפון."‬

‫התקשרתי הביתה וענה קול לא מוכר.‬

‫אמרו, "מי זאת?" ואמרתי, "מי שם?"‬

‫ברור שלא זיהיתי את הקול.‬

‫"אני קונסואלו והבת של מיגל."‬

‫ואמרו, "רגע, אעביר לך את אימא שלך."‬

‫ואז אימא שלי עלתה על הקו ואמרה בבכי,‬ ‫"אט"א חטפו את אחיך."‬

‫מאותו רגע כולם ידעו מה לעשות,‬

‫לחזור לרכב ולמהר‬

‫להגיע לדונוסטי, להוריד את החליפות,‬

‫ללבוש בגדי קרב ולצאת.‬

‫העובדה שאף אחד לא ראה שום דבר…‬

‫מעבר לכביש אני זוכרת. שהיו בתי קפה.‬

‫ביום חמישי באותה שעה‬ ‫אנשים שתו קפה או אכלו ארוחת צהריים.‬

‫אני לא מבינה איך אף אחד לא ראה שום דבר.‬

‫אף תנועה… כלום.‬

‫למה הם בחרו בו? כי הוא היה מטרה קלה?‬

‫בחור צעיר שנותן אמון‬

‫ונסע באותה רכבת מארמואה לאייבר‬ ‫באותה שעה בכל יום,‬

‫ועבד צמוד לתחנה?‬

‫הייתי ב-200 המטרים שבהם הוא נעלם.‬

‫אט"א רתחו מזעם.‬

‫עשרה ימים קודם לכן המשמר האזרחי‬ ‫שחרר בן ערובה שהוחזק בידי אט"א,‬

‫חוסה אנטוניו אורטגה לארה,‬

‫שוטר שהוחזק כבן ערובה מעל שנה וחצי.‬

‫זה היה קלף המיקוח של אט"א לסחיטת הממשלה,‬

‫והם איבדו אותו.‬

‫התגובה של הטרוריסטים הייתה בדרך.‬ ‫כולנו ידענו את זה.‬

‫אבל לא ידענו איך או נגד מי.‬